Nightmare – Insurrection

אם הייתי אומר לכם שיש להקות שקיימות הרבה יותר זמן ממה שאתם חושבים או מכירים, אולי הייתם מסכימים, אבל במקרה של Nightmare אפילו אני הופתעתי לגלות שהלהקה הצרפתית נמצאת כבר למעלה מ-30 שנה בשטח! רגע אל תברחו, נכון שמדובר בלהקה צרפתית וותיקה, ונכון שככל שהם מזדקנים, הצרפתים באשר הם הופכים לבלתי נסבלים אפילו יותר מהרגיל, אבל משהו מפתיע קרה עם האלבום האחרון של הלהקה הזו – וזה נדיר במיוחד כשמדובר בלהקת הבי מטאל שניגנה בשנות ה-80' (לא צריך להזכיר את Manowar, אבל בכל זאת אזרוק לרפרנס).

מה הדבר המפתיע אתם שואלים? ובכן, הגישה של הלהקה. חברי Nightmare הבינו שהבי מטאל מסורתי הוא כבר לא מנת חלקם של הדור הצעיר של המטאליסטים השולט בכיפת הז'אנר כיום, אך להבדיל מהרבה להקות שמנסות או להשתנות, או להישאר אמינות למסורת שלהן באדיקות רבה אך מעצבנת (כל הרטרו-שיק של היום), Nightmare השכילו לשלב בין 2 העולמות, הישן והחדש, ואת התוצאה ניתן לשמוע בבירור ב-Insurrection – אלבום שאמנם יצא לפני מספר חודשים, אך רק עכשיו הגיע רשמית למערכת, לשמחתי הרבה, מכיוון שהדעה שלי עליו לא השתנתה במהלך כל הזמן הזה שהקשבתי לעותק שלי, וזה כבר אומר משהו.

"Eternal Winter" פותח את הדלת באפקט פיידי-כמעה, וממשיך עם תיפוף כוחני וגיטרות חותכות, שכבר מפציצות בכוחניות. אני זוכר עוד כשהאזנתי לאלבום בפעם הראשונה ביום שהוא יצא מהמאסטר (בקצרה, הייתי בפסטיבל Wacken בגרמניה, ופגשתי את הבסיסט שהשמיע לי את הכל באוטו!) העיניים שלי כבר נדלקו מההפקה, וזה גם הדבר הראשון ששאלתי את הבחור – מי אחראי פה על הענינים? הוא זרק לי איזה שם, אבל רק לאחר מכן הסתבר לי שאותו מפיק, Achim Köhler, אחראי גם לאלבומיהן של כמה מהלהקות האהובות עלי, ביניהן Primal Fear ו-Masterplan.

בהמשך השיר Joe Amore תופס פיקוד עם קולו, כשהפזמון כבר מציג סוג של Epicness שמזמן לא שמעתי – לא משהו בומבסטי בטירוף, אלא פשוט משהו מרגש ובמקום. אני מודה שלא הייתי מחסידי הלהקה, ומלבד הופעות לייב (כולל אחת בארץ לפני כמה שנים) מצאתי אותה מעט משעממת, אבל עכשיו סוף סוף יכלתי להעריך את הסולן שנשמע כמו הכלאה בין Dio ל-Halford (ובבקשה אל תקחו את זה מילולית, סוטים). סיום השיר קצת רגוע, אבל עם היכנס הריף החותך בקטע הבא, "The Gospel Of Judas", גם הקצב התגבר. לרגע חשבתי שמדובר בלהקת דת' מטאל שבדית, אך לא לגמרי טעיתי, כש-Joe נתן כמה גראוולים והמשיך לשלבם לאורך כל השיר בצורה מעולה, שלא לדבר על איזו צרחה מטורפת לקראת האמצע, ומעבר שלא בהכרח מתאים לסגנון ההבי מטאל (בוא נגיד, זה לא סולו).

תקראו לי משוגע אבל לאורך כל האלבום עלה לי בראש השם Soilwork, ואולי אני רחוק לגמרי מההשוואה, אבל זה מביא אותי לנקודה שדיברתי עליה בהתחלה – האלבום נשמע כמו הבי מטאל לכל דבר אבל עם הפקה \ סאונד של להקת דת' \ מטאלקור שבדית (למרות שהמפיק בכלל גרמני אבל זה בקטנה). "Insurrection", שיר הנושא, אישר את מה שעבר במוחי, והציג שירה עצבנית \ ג'ודאיסטית, וביצועי גיטרות נהדרים מצד Franck Milleliri ו-J.C.Jess – כל מה שיש לעשות זה לדפוק את הראש ולצעוק "Son of a Bitch" במקומות המתאימים… למי שחשש, השיר הבא הוא הבי מטאל לפי הספר, כולל זעקות רמות מצד הסולן (שבאמת לא מאכזב אפילו לרגע), סולו אדיר וכל מה שאתם מצפים לשמוע בשיר מהסוג הזה.

Nightmare לא רק מפציצים, וכשמגיע "Three Miles Island" באורך של כ-9 דקות, הבנתי שיש גם סיפורים מאחורי השירים, כשבמקרה הזה מדובר בהקדשה לאירוע טרגי שהתרחש במפעל כימי בפנסילבניה, בשנת 1979. השיר מציג כמה מהריפים המרגשים באלבום, כשמחלקת הקצב של המתופף David Amore והבסיסט Yves Campion, נותנת כאן הופעה מהפנטת, אבל לי אישית הסיפור הפריע בזרימה של האלבום, אף על פי הקונספט והאווירה שלו. לפחות השיר שמגיע במספר 6 החזיר אותנו לתלם, עם כבדות לא אופיינית, הן בשירה והן בנגינה. "Target For Revenge" הוא עוד קטע שונה – סוג של בלדה מחוספסת, עם פזמון מרגש לא פחות. "Costa Nostra" שמגיע כאן רק בחלקו הראשון (הבנתי שהחלק השני מגיע כבונוס כלשהו) הוא שיר רצחני במיוחד, עם שירת "חבורה" שנותנת לו עוד בשר.

לקראת הסוף המלאכים עפים בעוד קטע חזק ועצבני בשם "Angels Of Glass", שלא נופל ממרבית חבריו באלבום ואפילו נותן לנו איזה סיום "אוהוהו" שכזה, שמזכיר את הימים הטובים של ההבי \ פאוור מטאל, ולהקות שלא היו צריכות לעשות יותר מדי חוץ מלשיר באחווה ולקוות לטוב. אז כמו שהבנתם, אני דיי מרוצה מהאלבום, וזה מספיק בשבילי כדי לומר לכם שכדאי מאד שתקשיבו לו גם. אני לא יודע איך להשוות אותו לחומר הקודם של הלהקה שרק שמעתי בריפרוף עם השנים, ואני גם לא בטוח שכל חובבי ההבי מטאל למיניהם יאהבו את המודרניות בז'אנר שלהם (כי אותם חובבים לרוב לא אוהבים שינויים בכלל), אבל אם אתם עם ראש פתוח ומחפשים אלבום שיזכיר לכם מאיפה באתם ולאן אתם הולכים, Insurrection של Nightmare הוא בחירה לא רעה בכלל, גם אם הוא מגיע מצרפת.