Nightmare – The Burden of God

קשה להתעלם מהפריחה של להקות הפאוור\הבי מטאל שמקורן בצרפת. נדמה כאילו סצנת המטאל המלודי שם מכובדת, ובשנים האחרונות נתקלתי בלא מעט להקות מעניינות מהאיזור שהפיקו אלבומי בכורה מרשימים, או שהתחילו לקבל הכרה עולמית. הסיפור של Nightmare שונה, קצת עצוב אפילו, שכן הם היו שם עוד קודם – הלהקה חגגה לא מזמן את ה-30 שנה להיווסדה (!), האלבום הנוכחי הוא כבר השמיני במספר, החברים בה כבר בשנות הארבעים שלהם, חובקים משפחות, ועדיין – אם להקות צרפתיות מוכשרות פחות נסקו כמו מטאורים, Nightmare דישדשה לה מאחור. זאת אומרת, נכון, הם הופיעו עם אגדות כגון Iron Maiden, Judas Priest, Blind Guardian וכאלה, אבל אף אחד לא באמת הכיר אותם בפני עצמם. אין לי שום הסבר לכך למעט תזמון גרוע, שכן כשהם התחילו עם כל הקטע של הפאוור\הבי מטאל, הם היו פחות או יותר היחידים בצרפת שעשו את זה. בכנות הם מספרים על סצינה מקומית לא תומכת, ועל סצינה עולמית שהיה קשה לפרוץ בה אי שם בשנות השמונים-תשעים, וזה פשוט לא קרה. עד עכשיו, זאת אומרת, שכן עקב ההתעוררות של הסגנון בעולם נדמה שסוף סוף Nightmare מצליחים לבנות להם איזשהוא שם בסצינה.

ההיכרות האישית שלי עם הלהקה התחילה ב-2006, עוד כשמועדון הקולטורה היה פעיל, ממש במקרה מצאתי את עצמי שם, די גררו אותי למען האמת ובכלל כדי לראות את הלהקות הישראליות שהופיעו לפניהם, ואיכשהוא נשארתי. זה היה קצת מוזר – להקה ותיקה, שרואים שהחברים בה לא בדיוק ילדים, באה במיוחד מחו"ל כדי להופיע במועדון בגודל אצבע מול משהו כמו שלושים איש. זה היה עוד לפני שנסגרתי על הגישה שלי לפאוור מטאל בכלל, תייגתי את זה כ"נחמד" ודי שכחתי מזה. ההתקלות הבאה שלי עם Nightmare כבר היתה בפסטיבל Wacken ב-2010 שם הם קיבלו במה צדדית ודפקו הופעה מדהימה למרות שזו לא בדיוק היתה הבמה הראשית. פתאום הבנתי שללהקה הזו מגיע כל כך הרבה יותר, במיוחד לאחר שישבתי לראיין אותם לאחר מכן וגיליתי בני אדם צנועים וחביבים שעושים את הטוב ביותר שהם יכולים ומקווים לטוב. כבר באותו מפגש היה נדמה שהכוכב של Nightmare התחיל לזרוח – מאז שנות ה-2000 הם חתומים בלייבלים מכובדים (Napalm Records, AFM Records), וזו היתה כבר ההופעה השלישית שלהם ב- Wacken, אבל החל מהאלבום השביעי Insurrection עושה רושם שהגישה המוזיקלית שלהם השתנתה: האלבום הזה כבר היה הרבה יותר כבד, הרבה יותר מרשים – הן מבחינת ההפקה והן מבחינת איכות החומרים, הרבה יותר סגור על עצמו. זה גם מה שכנראה גם עזר להם להתברג בסצינה העולמית שהתחילה לחבב יותר את המטאל המלודי שפתאום נהיה הדבר החם שכולם מדברים עליו, ולהתייחס ברצינות ללהקות כמו Symphony X, גם הם להקה שפעילה כבר לא מעט שנים שעשתה טרנפורמציה כבדה יותר וקיבלה בתמורה הכרה והייפ.

עכשיו ב-2012 אני חוזרת לסיבוב שלישי עם הלהקה שכבר הצליחה למצוא לה מקום חם בליבי, לרגל אלבום חדש, הופעה בישראל השבוע, ועתיד מאוד מבטיח שהרוויחו ביושר ובהמון עבודה קשה. תכל'ס? אפילו שכבר ידעתי במה מדובר, הופתעתי ובגדול. The Burden of God הוא אלבום חכם, עשוי היטב עד לרמת הפרט האחרון. שומעים את ההתפתחות של הלהקה כבר בפתיח המושקע ועתיר כלי המיתר "Gateways to the Void" שנשמע כמו קטע מסרט סטייל "שודדי הקריביים" ומצליח להיות דרמטי אך מולחן היטב מבלי לפול לצ'יזיות הרגילה של קטעי אינטרו שבדרך כלל עמוסים לעייפה במקהלות ובלטינית ובתזמורות כאילו מפוצצות. אני מודה, "Sunrise in Hell" הפתיע אותי – על אף שידעתי שהלהקה מכוונת לסאונד יותר כבד ואהבתי מאוד את האלבום הקודם שכבר היה בסטייל הזה, קיבלתי את הכאפה לפרצוף. הם נשמעים יותר ויותר כמו Symphony X באלבומים האחרונים שלהם (הלהקה עצמה הודתה שהיא מקבלת מהם השראה לאחרונה) – בעבודת הגיטרות, בשירה המלוכלכת שעד כה לא ממש שמענו מ- Jo Amore הזמר, שמגיעה גם לצווחות הבי-מטאל מכובדות, ומצד שני – בפזמון הם לא מוותרים על מלודיה יפה וקליטה, כמו שפזמון אמור להיות על מנת להכנס לך לראש כמו שצריך.

הטירוף ממשיך עם שיר הנושא "The Burden of God", והחבר'ה לא פוחדים מסאונד מלוכלך, ועדיין מצליחים לשמור על יציאות מבריקות שתופסות את הפרונט כגון סולואים ושירה שמשתלטת כשצריך. הפתיחה של "Crimson Empire" מזכירה יותר סגנון ניאו קלאסי, הבתים שלו מעט מוזרים אבל הפזמון כיפי, יותר מיינסטרימי אך ללא פגיעה בעוצמות. אחרי חמישה שירים שהעיפו לי את המוח, הייתי חייבת להרגע קצת, ואז הגיע "The Preacher", עם מיתרים וכמה אלמנטים אלקטרוניים עדינים, וקטע דיבור שגורם לי להבין שכנראה מדובר בקונספט. באמצע חוזרים לבלגן, אבל Amore משתמש כאן בליינים מלודיים יפים כמו גם ב- "Shattered Hearts" הפשוט יותר. בקטעים כאלה גם בולט לטובה הרית'ם סקשן – נדמה של- Yves Campion ול- David Amore גדלו ביצים מפלצתיות – לא שלא היו להם קודם, אבל יחד עם סאונד שמבליט אותם היטב התוצאה מרשימה ביותר. הרי אני עוד זוכרת את שני האלבומים הראשונים שלהם בהם הם עוד חיפשו את עצמם, השירה היתה מאוד מלודית אך תפקדה על חצי כוח, ההפקה חרקה, המוזיקה כולה היתה "עוד פאוור מטאל" שלא עשה לי הרבה. נדמה שהתהליך התחיל איפשהוא באיזור האלבום השישי אך כאן הוא הגיע לשיא שלו – למעט השירה המשובחת שקיבלה כוחניות מטורפת והרית'ם סקשן המשודרג, גם הגיטריסטים לא מפחדים מכאסח ומכיוון נמוך, מסולואים מהירים ומטורפים. הסאונד מאוד נכון ללהקה, ההפקה מדהימה, במקום ללכת על הפקה מבריקה של פאוור מטאל כמו שעשו בעבר, הם לאט לאט לקחו את הכיוון הנמוך והכבד של ההבי מטאל.

"The Dominion Gate (Part III)" מהווה שער לחומר הקודם של הלהקה – זה התחיל באלבום שלם בשם הזה, המשיך בחלק שני באלבום Genetic Disorder וכעת אנו מקבלים את החלק השלישי, שכמתחייב מאוד אפי, ארוך וגדול ומשלב עוד אלמנטים מגניבים כמו דרבוקות, מקהלות ולא מעט תזמורתיות, בהחלט שיר לחזור אליו ולהתעמק בו, במיוחד בהקשר של הקודמים לו. "The Doomsday Prediction" בלט בפסיכיות שלו אפילו מעל השירים האחרים, סערה של גיטרות, הכל מהיר ועמוס ומלא במן רוע חבוי שכזה. הניגוד הגמור הוא "Final Outcome" שמכריח אותי להקשיב למילים שלו, המלנכוליה שם מצליחה להתבלט גם מעל הפאוור-קורדס, ודווקא העובדה שהוא יותר מיינסטרימי ואפילו מעט צ'יזי גורמת לי לאהוב אותו עוד יותר. זה פשוט שיר שקל להתחבר אליו וקצת שובר את הטירוף של האלבום. הקטע בו Amore שר כמעט לבד ובכמה שניות מצליח להגיע לשיאים חדשים של רגש פשוט כיווץ לי את הלב. למרות כל ה"טרו מטאל", פתאום אני מתגעגעת לבלדות שלהם, הייתי רוצה יותר מזה! בלדה מרגשת וקורעת לב היא אולי טריק מתבקש, אבל היכולות של הנגנים והאמוציה שהזמר מצליח להוציא כל כך בשמיים, שאני רוצה לשמוע את זה נקי בשיר אחד לפחות. פה ושם אני אפילו מצליחה לשמוע השפעות של Nevermore (שאמנם הלהקה מגדירה כאחת ההשפעות המרכזיות) ו- Iced Earth – בשיר האחרון זה בולט במיוחד, אבל במחשבה לאחור כששמים לב לזה – פתאום אי אפשר להתעלם מזה.

כמו Sabaton שבדיוק נפרדנו מהם כאן – גם ל- Nightmare קשר רציף עם ישראל: חוץ מזה שהם אחוקים עם ישי שוורץ שהביא אותם לכאן בעבר, המתופף שלהם נשוי לישראלית לשעבר, ובכלל, הם בעצמם העידו שהם מאוד אוהבים את הקהל והחום שהם מקבלים כאן בהופעות, גם אם קטנות. לדעתי האישית להקה שמוכנה לטוס מצרפת ולספוג את העלויות רק בשביל להופיע ב- Sublime כשהיא כבר מסוגלת להופיע ב- Wacken – זו להקה שראויה להערכה ושלא שכחה מהיכן באה. יותר מכך, זו להקה שלא שינתה את הליין אפ שלה במשך יותר משני עשורים! בינינו, אני לא יכולה לחשוב על להקה שמגיעה לה הכרה יותר מאשר Nightmare. מעבר לעובדה שהם כאן כבר המון זמן בלי להתייאש – והלא רבים וטובים כבר נשברו לאחר שלא הצליחו, ובהרבה פחות זמן – נדמה שהם באמת אוהבים את מה שהם עושים. אחרת הם לא היו נלחמים בשיניים להשאר בסצינה שדי בעטה בהם עוד לפני שפאוור מטאל נהיה פופולארי, ואין משהו שאני יותר מעריכה מדבקות במטרה. למעט העובדה שבאלבומים הקודמים שלהם הייתי מעט הססנית, אבל על The Burden of God באמת שאין לי משהו רע להגיד וברור לי שהוא יתנגן אצלי עוד המון זמן – מדובר בחבר'ה מאוד אמיתיים וכנים, שלא משחקים משחקים או מתלכלכים בכל המסביב (אחרת אולי כן היה מצליח להם עוד קודם) – ושומעים את זה במוזיקה שלהם. יש דברים שאי אפשר להעמיד בהם פנים, וקל לשמוע אם הלהקה באמת מחוברת למה שהיא עושה. כשאני שומעת אלבום או רואה להקה על במה, אני מחפשת בעיקר דבר אחד – את האש בעיניים, את ההתלהבות והתשוקה. אצל Nightmare האש הזו בוערת כבר שלושים שנה, ובמקום לדעוך רק נהיית בהירה ועוצמתית יותר.