1. Temple Of Tears
  2. A Taste Of Armageddon
  3. Messenger Of Faith
  4. Secret Rules
  5. The Dressmaker
  6. Endless Agony
  7. Paranormal Magnitude Part II
  8. Circle Of The Dark
  9. Haunting Memories
  10. Heretic
  11. The Dominion Gate
  12. The Watchtower
  13. K-141
  14. War Addict

את נייטמייר הכרתי אי שם בשנת 2001, כשיצא אלבומם החמישי Cosmovision. לא יצא לי לשמוע הרבה מאז מהלהקה הזאת, אבל מה שכן זכרתי זה המון קולות שרים, שכן כל חברי הלהקה משתתפים בעבודת הבאקינג ווקאלס. האלבום הראשון של החבר'ה הצרפתים האלה יצא בשנת 1984, מה שממקם אותם בין להקות הפאואר הותיקות ביותר. כראוי ללהקה ותיקה, ניגשתי עם את חפירה לאלבום, והתחלתי לחצוב.

המון קלידים פתוחים את האלבום הזה, כאילו נכנסנו ליוסף מלך השטיחים(שכבר לא מלך, וגם לא שטיחים). שאר הכלים נכנסים בצורה מצוינת והקלידים נותנים את הטון. סולן מצוין, שמגוון בין קול גבוה וקול מחוספס, ועם עבודת גיטרות טובה, נותנים לנו פתיחה מעניינת לאלבום. הפזמון בנאלי, אבל לך תשנה חבר'ה שכבר עשרים שנה עושים פאואר מטאל. הסאונד מצוין, אבל הגיטרות לא דומיננטיות מספיק לטעמי. מלבד בקטע שלפני הסולו גיטרה, הגיטרה לא תופסת כמעט את המקום המרכזי המגיע לה. סולו נהדר עם זאת, שמדגיש את זה שהחבר'ה האלה צריכים לתת לגיטריסט שלהם יותר משקל.

השיר השני, a taste of Armageddon, הוא יותר כבד, והגיטרות מורגשות יותר. הסולן מראה גוון דרמטי יותר בקול שלו. הבחור בהחלט יודע מה הוא עושה. הפזמון קצת פחות קיטשי, והריף זורם יותר, ויש לנו כאן בהחלט שיר טוב לחובבי הז'אנר. הסולן שוב עולה לגובה האוורסט, ולאחריו קטע שקט עם שירה נשית, והשיר שוב מגביר הילוך. אין ספק, החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים. חבל שאף אחד לא מכיר את הלהקה הזאת בארץ. לכל חובבי המטאל הנקי – בצרפת יש יותר מאדאג'יו(שיכולים להיות הילדים של נייטמייר).

השיר הבא, Messenger Of Faith, נפתח שוב עם גיטרות מנסרות, והסולן שוב מפליא ביכולותיו. נכון, הליריקה בנאלית ואלפי להקות שרו על אותם נושאים. אז מה. הקלידים נסוגים כאן למקומם הטבעי, והפזמון אפילו מקורי ולא דביק. בהחלט המשך קו שיפור. הלוואי על הרבה להקות להתחיל כ"כ טוב ורק להמשיך להשתפר משיר לשיר. סולו שכמעט גרם לי לעשות אייר גיטר בכסא(זה לא קורה הרבה), נותן לנו ללא ספק את אחד אלבומי ההבי-פאואר הטובים של השנה.

השיר הרביעי, Secret Rules, נפתח בקטע דיבור בצרפתית, שאני לא מבין ממנו מילה, ואז גיטרות כבדות ועצבניות נכנסות, וברקע הקלידים הפנטסטיים, באקורד מוזר כלשהו, נותנים לנו כאן שיר מאוד מיוחד. לא קליט כמקובל, קצת יותר קשה לעיכול. כנראה שלומדים כמה דברים עם שישה אלבומים ברזומה. לא כל אחד יאהב את השיר הזה. לא אחד השירים החזקים באלבום, לפחות לא בשבילי. The Dressmaker, השיר החמישי, מתחיל נהדר. מלודיה נהדרת עם המון קלידים, והסולן נוסך המון עומק ואווירה. שיר יותר איטי וכבד ממה שאנחנו רגילים לקבל. האלבום הזה מגוון מאוד, ולא רק חובבי פאואר מטאל ימצאו בו עניין. קטע קלידים ארוך מדגים קמצוץ מהיכולת של הקלידן הזה, ולא חסר לו.

השיר השישי, Endless Agony, חוזר למסלול, וחוזר כמו סוס אצילי – יש לו בהחלט שאיפות לדהור בראש. אחד השירים הטובים באלבום, ששוב משלב כבדות עם קליטות. יש לחבר'ה האלה משהו בידיים, חבל שהם כבר יותר מדי זמן לא פורצים איתו באמת. הם מעפילים על הרבה להקות שמופיעות בלוגואים גדולים בפסטיבלים ברחבי העולם. לא הרחבתי עד עכשיו על הרית'ם סקשן, שלא מתבלטת יתר על המידה אמנם, אבל עושה את עבודתה נאמנה ונותנת לחלקים המובילים בלהקה קרקע בטוחה ויצוקה לעמוד עליה. בשיר מספר סולואים, אבל הם לא מכבידים על האוזן, אלא להיפך. לחובבי הז'אנר, לחובבי מטאל בכלל – אלבום נהדר. ויוה לה פראנס.