Nightrage – Insidious

נתחיל מהטריוויה ? יאללה. מי אלה Nightrage ? וובכן, להקת "זעם-לילי" היא תרכובת מטאל שנופלת לקטגוריה של ה-Melodic Death Metal שמקורו מגות'נברג, היא פועלת כיום בגות'נברג, אבל בתכלס ? היא מיוון. היא הוקמה על ידי שני חברים ממש טובים שניגנו גיטרה שנים ביחד והחליטו לעשות להקת מטאל. אחד מהם עדיין בלהקה, עושה חיל עם מטאל מלודי ונותן בראש. השני עזב את הלהקה כדי להתמקד בהרכב ה-Power Metal שלו – שגם אותו העביר לאש קטנה כדי להיות גיטריסט של איזה אחד, קוראים אותו עוז או Ozzy או משהו כזה.

אקיצר, זהו אלבומם החמישי של Nightrage, שבמשך שנים נאבקה כדי להיות יותר מרק "סופר-גרופ חד פעמי שכולל חברים מ-At The Gates, The Haunted, Evergrey, Septic Flesh וכו'". רק באלבומם השלישי מ-2007, שנקרא A New Disease Is Born הצליחה הלהקה להתנער מהסטיגמה של "פרוייקט אולפן שבו אגדות מטאל אירופאי מנסים לצאת גברים עם מהגרים יוונים בשבדיה." אבל גם ההרכב שהוצמד למייסד הלהקה והגיטריסט הסופר-מוכשר הזה, Marios Illopoulos – החליט להתחפף לו בשביל לעשות מוסיקת פופ. תוסיפו לזה את העובדה שהאלבום עצמו די משך לכיוונים של Metalcore במקום לשמר את להבת ה-Melodic Death Metal שבמילא במהלך השנים האחרונות דועכת עוד ועוד, Nightrage הייתה צריכה זריקת אנדרנלין דחופה – ולמזלה Wearing A Martyr's Crown היה אלבום ממש טוב לסוגו.

אבל עכשיו, סוף 2011, והאלבום החדש של הלהקה – Insidious – מסמל כבר להקה שיודעת מה היא רוצה להעביר. כיום ההרכב הזה שייך ל-Illopoulos באופן בלעדי, הוא מקבל את ההחלטות ומלחין את המוסיקה, ההגה בידיים שלו והוא לא נותן לשחקנים חדשים ובלתי מנוסים לדחוף אותו לכיוונים מודרניים שמנסים להתחנף לדור הצעיר בכוח. דבר אחד בטוח – Insidious לא מחדש כלום, גם לא בקטע של הליין-אפ, אבל הוא כן מהווה הצלפת Melodic Death Metal מעולה, כמו שנכתב בספרים – מבלי לנסות ליישר קו עם איזה יוזמה פרוגרסיבית או אופנה מודרנית כזו או אחרת. פשוט מה ש-In Flames שכחו קומפלט איך לעשות אחרי Clayman – אז Insidious בא ומספק את הסחורה.

האלבום למראית עין נראה סופר ארוך. 15 שירים? זה כמו מסע כומתה. אבל בתכלס, שלושה קטעים מהם הם פשוט פתיחות קצרצרות או Outro נחמד, אז אין מה להלחץ זה משאיר לנו עדיין 12 שירים בשריים לא רעים בכלל עד מעולים לנגוס בהם. אז ישר אחרי intro נחמד אנחנו מתחילים עם החומר הטוב. Delirium Of The Fallen מציג את Nightrage בצורה נקייה ומעולה. מוסיקה דינאמית, עבודת גיטרה כובשת, שירה גרונית ומונוטונית כדי להשאיר עוד יותר מקום למלודיה המעולה של הגיטרות. מדובר ב-Melodic Death Metal על תצורתו הטהורה ביותר. ככה צריך לעשות את זה, וחובבי הז'אנר הולכים ליהנות מהתענוג הזה. פה גם נכנסות תוספות מענגות לפרויקט הזה. כמעט כל חברי העבר שבאו לתת את ידם ללהקה המתפתחת הזו התכנסו כדי לתת להם פוש נוסף כאומנים אורחים. הראשון מביניהם הוא Apollo Papathanasio – סולנה של Firewind – שבא לתת C-part קצרצר ומלודי עם שירתו הנקייה – לפני שאחנו ממשיכים לסולו מעולה מידיו של Illopoulos.

שיר הנושא העוקב ישר אח"כ כבר מתחיל עם אגרסייה גבוהה הרבה יותר. המלודיה עדיין פה בכל מקום – אך התופים מרצפים את הכול עם בלאסט-ביטס מטורללים. השיר הזה הוא כבד הרבה יותר מקודמו – ולא בזכות הבעיטה הוואקלית שהוא מקבל מ-Tomas Lindberg עם הגרון הניחר והקלאסי של At The Gates, שבא בחזרה לעמדת הלהקה בתור אורח הכבוד. השיר הרבה יותר גרובי – מבלי ליפול לקלישאות של ברייקדאונים מתישים- ופשוט נשאר כבד ומפצח כמו שהוא מקסים.
שני שירים שממש בולטים לטובה בכל המערך הזה הוא Wrapped In Deceitful Dream עם עבודת גיטרה מטאלית ואיכותית, שירה אורחת של Tom Englund, סולנה של Evergrey וסולו מעולה של Gus G. – אותו חבר להקה מקורי שערק לשמות גדולים יותר – אבל נשאר חבר קרוב מן המניין. יחד עם השיר הזה יש גם את Sham Piety שממש קורץ לתקופה האיכותית ביותר של ה-Melodic Death Metal כמו Whoracle של In Flames – עם מלודיה מצוינת שקולעת בול לכל חובבי הז'אנר. למרות שנדמה שכל אקדחוני הגיטרה והמטאל האלה מבזבזים את כל תחמושת הריפים והמלודיות שלהם על שישה השירים הראשונים, אין הדבר כך כלל וכלל – Cloaked In Wolf Skin הוא אבחה של מטאל כועס ומהיר, This World Is Coming To An End הוא המנון מטאל שבמידה וישווק נכון ויבקר כל הופעה של הלהקה, יהפוך לאחד מהשירים המזוהים ביותר עם הז'אנר במיוחד בעשור האחרון והריקני. Utmost End Of Pain גם הוא כולו קורץ מהחומרים שמהם הורכבו אלבומי ענק.

בגדול – זה לא סוד ש-Nightrage מתכתבת המון עם סצינת המטאל של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 של גות'נברג, במיוחד עם ארבעה אלבומים ספציפים של In Flames, מלכת הז'אנר המודחת. אבל גם חובבי Dark Tranquility ימצאו בצידו השני של האלבום הרבה יותר דברים לרוחם, כשהאלבום נהיה יותר אווירתי ויותר מוצלח מבחינת כתיבה. Poignant Memories מסמל את זה בצורה הכי טובה. לא מדובר באיזה שיר ש-In Flames או Dark Tranquility לא טרחו מעולם לכתוב כי הוא מאוס – אלא ממש חומר שעומד באותה השורה עם יצירותיהם הקלאסיות. פשוט 12-15 שנים מאוחר יותר. השיר שאליו יש את הבנייה המכריעה ביותר באלבום הוא בעצם סאגת הסיום – שמרכזה הוא השיר Solar Corona, אשר נותנת מרווח נשימה עצום של רוק מתקדם מלודי ללא צרחות או אגרסיביות מיותרות – ובעיקר את שירתו של Tom Englund שוב, ביחד עם הקלידים של John K. סולנה הגאון של Biomechanical (לשעבר, כי ההרכב הזה פשוט דעך) – שחותמת את היצירה הסופר-מלודית וסופר-מטאלית הזו בכיף.

אז לסיכום – מי שלא חובב את הז'אנר הזה, שיתרחק מהאלבום הזה כמו מאש. מי שלא מכיר את הז'אנר הזה, שירוץ לשמוע את Insidious כמה שיותר מהר – כי חבל שאלבום שכזה לא יחשוף אותו לז'אנר כל כך כיפי ומשובח. וכל אלה שפשוט מתגעגעים לאלבומים שבאמת נבנו על ידי כוחות העל של הסופר גיטריסטים של ה-Melodic Death Metal אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 – זהו האימאם האחרון של הז'אנר הזה – ובצדק.