Nightwish – Imaginaerum(The Score)

אף אחד לא יודע את זה, טוב אולי אשתי, אבל אני לפעמים מתווכח עם עצמי. בקול.

אני יודע – זה לא משהו שמתגאים בו, אבל זה נכון, הבעיות מתחילות כשאני לא מסכים עם עצמי. ואז אני מתחיל לחשוב שאולי פסיכיאטריה היא לא מקצוע כל כך מיותר. וזה מה שקרה לי כשהאזנתי לראשונה לאלבום הזה.

האלבום Imaginaerum (The Score) אח תאום לא זהה. הוא בא לעולם בעקבות התלהבותו של במאי פיני-קנדי מאלבום האולפן Imaginaerum ששחררה להקת Nightwish בשנת 2011. הבמאי Stobe Harju ראה בעיני דמיונו אפוס מוסיקלי שיהווה את פס הקול לסרטו הבא, אפוס שייווצר ע"י Nightwish ויישא את חותמה המערב מוסיקה סימפונית מצמררת ומטאל נורדי מלודי.

כשפנה Harju אל Toumas Holopainen שהוא הקלידן וכותב השירים של הלהקה התלהב האחרון והציע הצעה לה הבמאי הסכים בשמחה: לכתוב את פסקול הסרט ואף לסייע לHarju- לכתוב את התסריט. בנוסף לכתיבת הפסקול וביצועו משתתפים חברי הלהקה בסרט כשחקנים.

סיפור הסרט מתאר את זכרונותיו ודמיונותיו של מלחין קשיש שמאבד את זכרונו ובהמשך את הכרתו, תוך ליהטוט בין מציאות לדמיון ובין עבר לעתיד. מקריאת הסיפור אני חייב לציין כי אין מדובר ביצירת מופת ספרותית. לא מדובר ביצירה מקורית אלא במשהו שכבר ראינו וקראנו באלף ואחת גרסאות. בין היתר בשירם של ה-Beatles: While my guitar gently weaps, בספרו של תומאס מאן "מוות בוונציה" (ובסרט המופתי של לוצ'יאנו ויסקונטי שנעשה על-פיו ב-1971), וכן הלאה.

הסרט מתחיל בהצגת הדמות של הילד טום. הוא "הילד החדש" בבית היתומים שמתחבר לילדה בשם אן. טום מתגאה באביו הטייס שלטענתו נהרג במלחמה וכל רכושו הוא מטוס צעצוע עליו הוא שומר מכל משמר וכדור זכוכית העוטף בובת רקדנית בשם Arabesque.

הפסקול מתחיל בקטע אינסטרומנטלי קצר בשם Find your story שנשמע כמו שיר ערש. לרוב כשאלבום מתחיל במנגינה של קרוסלה בלונה-פארק אני מחכה לטרור המטאלי שמייד יבוא ויהווה ניגוד ראוי לתום הילדות. משהו ברוק הכבד אוהב מאד להנגיד סימבולים של ינקות עם המציאות הברוטאלית המדממת של חיינו על כדור הארץ. אולי מקאברי לאנשים רגילים, אבל פתיחת אלבום/שיר מצוינת למטאליסטים. אנו יודעים שמשהו תמיד יתפוצץ ברעש והמולה, ואנחנו אוהבים את זה. אבל ההתנפצות אל תוך הלם מטאלי לא מתרחשת הפעם. ההמשך בא בצורת קטע בשם Orphanage airlines שנשמע כמו מוסיקת הפתיחה של סרט ג'יימס בונד. אני מקשיב בעיניים עצומות ורואה למול עיניי צילומי גובה של מרדף סקי מסוכן בינות לפסגות נורדיות מושלגות. האם הקטע בא להציג את מעללי הגבורה של אביו הטייס של טום? אולי את מה שטום מייחס לאביו בדמיונו? איני יודע.

את המשך הסיפור אתאר בקצרה היות ואיני יודע כיצד קטעי הסרט עצמו משולבים בו. הילד טום יוצא למסע אל תוך חלומו בעזרתו של איש שלג. טום רואה את עצמו בתור מלחין זקן שמעיין יצירתו יבש והוא סובל מבעיות זיכרון ואף נופל לקומה. בדמיונו טום הצעיר נופל מן השמיים בחברת איש השלג אל תוך רכבת הרים מתפרקת, שם הוא פוגש בבתו העתידית ג'ם ובאן המבוגרת יותר שמזהירה אותו מפני איש השלג ומספרת לו שאיש השלג הוא זה שאחראי לאובדן הזיכרון שלו. טום בורח מפני איש השלג אל תוך בית-בובות שם הוא נפגש עם להקתו הישנה (פרפראזה ל-Nightwish?) ועם אן ששרה את השיר "Slow love slow" (שיר שמופיע באלבום האולפן Imaginaerum – שכאמור היווה את הבסיס לסרט ולפסקול).

הסיפור הולך ומסתבך כאשר טום הנער פוגש את אביו ששותה לשוכרה בעקבות העצב על מות אשתו (אמו של טום). אביו מלגלג על פחדו של טום מליצנים ומתאבד למול עיניו. בסיום הסצינה הזו טום הצעיר רואה כיצד הוא עצמו בגיל מבוגר יותר מנפץ לרסיסים את כדור הזכוכית ובו הרקדנית (Arabesque).

בעולם הדמיון טום הקשיש מגלה כי זכרונה של בתו חוזר אליו, מחליט כי אינו רוצה לשכוח אותה לעולם, מתעמת עם איש השלג שגורם לו להימלט ממנו על גבי רכבת ההרים הרעועה בעוד איש השלג מתחיל לימס. בעולם המציאותי ג'ם מבקשת מאן להביעה אל בית החולים של אביה. באותו הזמן בעולם הדמיוני איש השלג רודף אחרי טום ובהגיעו אליו הוא הופך להיות אביו של טום, תיאודור. טום משחרר את אחיזתו מאביו ובכך נאחז בזיכרונותיו מבתו, ג'ם. מיד לאחר מכן הוא מתעורר מהקומה כשלצדו ג'ם ואן. אלו רגעיו האחרונים ובהם הו משלים עם בתו. הסרט מסתיים בג'ם שמנגנת על הפסנתר וברקדנית Arabesque שמחוללת מחוץ לכדור הזכוכית.

הפסקול לעתים מחיש את הלמות הלב, כמו בפתיחת הקטע המצויין Spying in the doorway שבו מקצב התופים נשמע כמו מרדף שלאחריו צלילי קונטרבאס מאיים ונקישות אלקטרוניות שהולכות ומתעצמות לכלל אלמנט מעורר פלצות. לעתים הוא מינורי עד כדי שעמום (Undertow המייגע).

יש בפסקול אלמנטים איריים מובחנים, שמזכירים חלק מהשירים באלבום האולפן Imaginaerum (Ghost river, I want my tears back,– באלבום האולפן). קטעים כמו A crackling sphere שכולו מקצב אירי שמעורר את הגפיים לכדי תנועת ריברדנס בלתי נשלטת, שניתן לזהות כי מבוסס על השיר Arabesque מתוך אלבום האולפן מ-2011.

גם Sundown שמבוסס על Turn loose the mermaids מאלבום האולפן מצליח להכניס את המאזין לאווירה כפרית מושלגת באופן מושלם. תופי עור, חמת חלילים ולהקת בנות שמלווה במקצב אירווויזיוני מעט הופכים את השיר לקטע פסקולי מובהק שמשדר תקווה ומרחיב את הלב. אני לא מצליח להחליט אם מדובר בקטע אירי, קלטי או פיני (במיוחד עם אווירת המערבון שנכנסת בסופו), אבל מדובר במוסיקה נעימה לאוזן, מענגת את הלב וגורמת לחיוך שמתפשט על הפנים ומקמט את העיניים העצומות באושר מלא באבקת פיות ולא מטאלי לדבעי. אני לא מתמצא מספיק לצערי במוסיקה העממית הפינית אולם מהאזנה לפסקול והאלבום המקורי אני מסיק במידה לא מועטה של ביטחון כי היא מזכירה לא מעט את המוסיקה האירית על תופיה וחמות החלילים שמאפיינים אותה.

הפסקול, מטבעם של פסי-קול, הוא אינסטרומנטלי באופן כמעט מוחלט. ה"כמעט" נובע מהשיר Deeper down. Holopainen ו-Olzon מבצעים פה דואט רומנטי קצר ומתוק מדבש. השיר מבוסס על השיר The crow the owl and the dove מאלבום האולפן, ותמוהה בעיניי ההחלטה לקחת את השיר ולשנות אותו. אמנם באלבום המקורי השיר התפתח לכיוונים רוקיסטים יותר עם גיטרות ליווי כך שהיווה בלדת מטאל אמיתית ובפס הקול של הסרט אין כלל הדגמה רוקיסטית מעין זו, אולם איני יורד לסוף דעתם של יוצרי פס הקול שהחליטו ככל הנראה כי אין מקום לגיטרות ליווי, באס ותופים בשיר אהבה בפסקול של סרט. לעניות דעתי (המשוחדת) קצת גיטרות ורית'ם סקשן היו מונעות המשיר להפוך לקיטש מוחלט. באלבום המקורי הוא לא היה כזה.

הקטע Have to let you go שמספרו ברצף הפסקול הוא 11 (מתוך 13 קטעים) מזכיר במהותו את השיר Imaginaerum מתוך האלבום המקורי. ב"מהותו" כוונתי היא כי ניתן לשמוע בו תמצות מוזיקלי של כל הקטעים המרכיבים את פס הקול. הוא מהווה סיכום של הפסקול למרות שיש עוד שני קטעים אחריו. גם זו בחירה מעניינת של היוצרים, במיוחד כאשר הקטע שבאמת מסיים את הפסקול, From E to G minor, הוא חזרה על נושא הפרולוג של פס הקול. האם שני הקטעים האחרונים בפסקול הם מעין אפילוג שמהווה פתח לעתיד? מעין תקווה לסרט/פסקול המשך? מעניין.

מקוצר הזמן והמקום איני מתכוון לכתוב על כל אחד מהקטעים בפס הקול. הם נשמעים מאד דומים זה לזה. רבים מהם מתחילים במקצבים מהירים וחזקים שמתבססים על תופים, ונשמעים כמו קריאה למלחמה על משטחי אחו מוריקים מכוסי צללי סוסים וחיילים עטויי מדים צבעוניים: הכחולים מול האדומים, הטובים מול הרעים. בהמשך הקטעים הופכים למלודיים ורכים יותר ומסתיימים בשילוב כולל של האלמנטים המוזיקליים בבליל סימפוני מפעים המלווה בשירת מקהלה כנסייתית-כמעט של קולות מלאכיים נשיים. האווירה מיתית, עמוסה רגשות פחד מחד ותקווה מאידך. רומנטי מצד אחד ומזרים אדרנלין מצד שני. משהו כמו התשיעית של בטהובן או של ברוקנר. רק שהאחרונים היו הרוק הכבד של זמנם ואילו Nightwish הם המוסיקה הקלאסית/סימפונית של דור המטאל.

Nightwish היא אחת מהכוכבות הזוהרות בחלל המעניין מאד של Symphonic Metal. הפעם אני חייב לומר שיש באלבום המון Symphonic, אבל אין כלל Metal. בעצם איני מדייק. ניתן למצוא את רוח המטאל שמעברת בעדינות רומנטית את האלה הסימפונית, אבל בזה מתמצה נישת הרוק באלבום הזה – רוח, אווירה שאולי באמת קיימת ואולי רק מי שמכיר את Nightwish מגלה כי רצה לגלות. איני בטוח שמאזין הדיוט ימצא קשר ולו קלוש בין הפסקול הזה למטאל. ולכן אני יכול לסכם כי מדובר בפסקול נפלא לסרט ותו לא.

בהאזנה חוזרת ונשנית התאהבתי באלבום. כחובב מוסיקה קלאסית יחד עם רוק כבד הוא מרגש אותי וגורם לי ללחץ דם גבוה (אדרנלין!) בפן החיובי ונטול התרופות. וזה טוב. זה כיף. זה הדבר הקרוב ביותר לאקסטרים שבגילי ובמצבי אני יכול להגיע. אם אחזור לצד הסכיזופרני החסוי שלי (ואל תספרו עליו לאף אחד) – צד אחד שבי מאד אהב את הגרנדיוזיות הסימפונית של האלבום שיש בו הדר והוד וחשיבות עצמית כמו-גם הלחנה משובחת. זאת בזמן שהצד השני והמעצבן שבי השתעמם ואמר לי "מטאל זה לא! כיף זה לא!". פיצול אישיות כבר כתבתי?!