Nile – At the Gates of Sethu

כשאתה מצליח לתפוס איזה גל, והשאננות היא העוגן שלך לעולם הזה, אתה יכול לאבד את כולך.

Nile, להקת Death Metal טכנית מאמריקה, שזהו אלבומה השביעי במספר, יכולה להיות הקורבן הבא של חטא ההיבריס הנפוץ הזה. חברי הלהקה – Karl Sanders שהקים את הלהקה ואמון על השירה המגרגרת ועל אחת הגיטרות, Dallas Toler-Wade, שחולק את התפקיד עם הראשון והמתופף היווני George Kollias עלו על דרך המלך באלבום Annihilation of the Wicked, שהציג לראשונה את הליינאפ הזה, כשבנוסף לעבודה המדהימה של צמד הגיטריסטים הצווחים באלבום המדהים In Their Darkened Shrines התווספה החוליה החשובה שהוא Kollias, שעזר מאד באמצעות סגנונו הסולידי אך המיומן לעצב סופית את הצליל של Nile, וכך אפשר ללהקה להתקדם למקומה הנוכחי באלבום החדש, הלא הוא At the Gates of Sethu שדווקא מראה דבר מעניין בקיומה של להקה שמצאה את הסאונד שלה – ההעזה לשנות אותו.

אך איזה שינוי יכולה להרשות לעצמה להקה שכבר הביאה משהו ייחודי לעולם? הרי בכדי לזכות במעריצים חדשים, היו עלולים חברי Nile לבזות את עצמם כמו Cryptopsy באלבומם האחרון שהיה אקורד צורם במיוחד ( אפילו שזה מבורך ב-Death metal) שהעיב על פועלם הקודם, כשהוחלט משום מה שמעתה יהיו להקת Dethcore מסוג מאוס ביותר. Nile מצדם, דווקא בחרו להישאר בנישה שלהם, אותו Death Metal טכני המשלב באלגנטיות אלמנטים אווירתיים שהיו גורמים ללהקות אחרות לאבד את עצמן ולהתוות לכדי מפלצות אקלקטיות מדי. אך בניגוד למה שעשו בעבר, Nile שינו מספיק בכדי להגדיר את האלבום הזה כהתפתחות מבורכת, במקום סטייה חסרת בושה מהדרך אותה התוו.

השינוי הבולט ביותר לדעתי היא העובדה ש- Wade שינה לחלוטין את סגנון השירה שלו, וכעת במקום אותו גראול מחרחר שהתחרה בזה של Sanders בכך שהיה מאד דומה לו( כולל הדיקציה הגרועה והעובדה ששניהם נשמעו, וגם נראו, כדובי גריזלי ולא כבני אדם), כעת הוא פנה למעין שירה ת'ראשית שכזו, והדיקציה שלו מעולה. לא קיבלתי את המילים לשירים של האלבום, אבל בכל זאת הצלחתי לצווח עם Wade את הפזמון של The Inevitable Degradation Of Flesh, וזה, גם בקרב זמרים קיצוניים אחרים בימינו הוא לא דבר נפוץ, למרות התמורות שנעשו בתפיסה של הסגנון, ושינו אותו מאזור בו פורקים אגרסיה ללא צורך במיומנות אמיתית בשירה והיגוי נכון.

מעבר לכך, גם הוחלט באופן מחוכם מאד למתן מעט את הסאונד הכבד של הגיטרות. מכיוון שכנהוג בסגנון, נהגו Sanders ו – Wade לכוון את הגיטרות שלהם נמוך מאד, ולהגביר את הדיסטורשן ככל האפשר, כעת הגישה היא לאפשר לתווים להישמע. זהו אלמנט שחסר לי באלבומים הקודמים של הלהקה, ואפילו ב – Those Whom the Gods Detest התקשתי להבין את מהלך השיר, וזה, כגיטריסט, מעט חרה לי.
כעת, באלבום החדש, אפילו כאשר הגיטרות מנגנות תפקידים זהים ניתן להבחין בהן היטב, כולל דקויות המופיעות באוזניה אחת ומשתנות באחרת. ההפקה הזו, שאיננה מגבירה את הווליום באופן שגורם לצלילים מסוימים לבטל זה את זה( בעיה נפוצה בהפקות בנות ימינו), העלתה מאד את ההנאה שלי מהאלבום. מעבר לכך, זהו אלבום מהסוג ש -Nile כבר הצליחו להנפיק בעבר. הריפים, שלא מעיזים להישמע כתרגילי טכניקה שהוסבו כך שישתלבו בשיר באופן שרירותי, שזהו המכשול העיקרי של רוב להקות ה – Death Metal הטכניות: חוסר יכולתן ליצור מוזיקה שרמת הנגינה תחמיא לה, במקום שתהווה פלטפורמה לתצוגת יכולותיהם של הנגנים.

אך בעוד שבגיטרות ניכר שההפקה משפרת אותן, יש לי קצת הסגות מהייצוג של התופים לאורך כל האלבום הזה. Kollias הוא, כאמור, מתופף שמתאים מאד ללהקה הזו. למרות שגם הקודמים לו מלאו את המשבצת באופן מכובד, ניכר שהוא משתלב היטב בהיררכיה של הלהקה, ומהווה מכונת קצב משומנת ואינו סוטה לכיוון מפתיע במיוחד באף אחד מהשירים, שזה דווקא טוב בהתחשב בעובדה שהעניין האמיתי בא משאר הנגנים. אך זוהי גם הסיבה שבגינה הסאונד המופק מדי של התופים מעט מעצבן. כאשר שומעים בבירור שאת הקיק דראם ביטלו ונתנו לטריגר( מעין חיישן שמפעיל דגימת סאונד המחליפה את הסאונד המקורי של התוף) להשתלט, התופים מאבדים מהאמינות שלהם. מעבר לכך, מורגש שהמפיק האמון על האלבום סידר את התופים כך ש"ישבו" על הטמפו, וכך מאבד מבחינתי Kollias, מתופף טוב בהחלט, הרבה מאד נקודות. בנוסף, אם בתחילת הכתבה שיבחתי את ההתקדמות שנעשתה ע"י Dallas Toler-Wade בתחום השירה, הרי ש – Karl Sanders נמנע מלשנות בסגנונו אפילו את הדבר הקט ביותר, ובכך בולט הבדל הרמות בינו לבין Wade מבחינה עקרונית מאד. עכשיו Sanders איננו שותף שווה ערך בצמד הסולנים, אלא מעין מעמסה, שקולו, שהפך למאוד ייחודי, נהיה לו לרועץ.

אך בסופו של עניין, מדובר באלבום מצוין. במקרים שכאלה, בהם העבודה שנעשית באלבום מספקת אותי לכשעצמה, וכתיבת השירים מצביעה על התקדמות בסגנון של להקה שלכל הדעות מותר לה כבר להתעייף ולשכון בביטחון התמידי של מה שכבר עשתה, אני, שחורט על דגלי את החדשנות והתעוזה כערך עליון, מוכרח להודות שניתן לעשות מוזיקה טובה גם אם רק משפרים את יכולתו של הגלגל לעשות את שלו, במקום לגרום לו לרחף.