Nocturnal Rites – The 8th Sin

אני אהיה ישר איתכם, אני לא חושב ש-Nocturnal Rite יכולים להוציא אלבום רע גם אם הם ינסו. יש לי את כל האלבומים של הלהקה, את הראשון שלהם עוד יש לי בפרומו שקיבלתי בזמנו ולמרות שהלהקה של שלושת האלבומים הראשונים לא ממש דומה לזאת שבאה לאחר החלפת הסולן שבין לבין, היא לא פישלה אף פעם. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה היו פאוור מטאל לפי כל החוקים והדרישות, כולל סולן עם קול קצת "Nasal" שעלה לגבהים מרשימים, גם אז היא הצליחה לעשות מוזיקה קליטה, מלודית וטובה. האלבום The Sacred Talisman הוא יופי של אלבום מטאל מלודי, עם המנונים מוצלחים כמו "Destiny Calls" שפותח אותו.

לאחר החלפת הסולן הלהקה עברה לכיוון אגרסיבי יותר, עדיין מטאל מלודי שמקורב לפאוור אירופאי ממוצע, אבל תמיד היה לה משהו מעבר לכך להציע, יכולת נגינה גבוהה במיוחד, אחוז קיטש נמוך יחסית והחספוס שהביא איתו הסולן החדש ג'וני לינדקויסט, שעושה עבודה מעולה באלבום. עכשיו ללהקה יש בעיה, האלבום השמיני שלה, The 8th Sin, מגיע לאחר האלבום שהוא לדעתי הטוב ביותר בתולדותיה – Grand Illusion, שיצא ב-2005, אלבום ששילב את המטאל המלודי של הלהקה עם כבדות ואגרסיה שנתנו עוד איזה מימד ללהקה שלא הגיע לרמה דומה באלבומים שבאו לפני. Nocturnal Rites הציבו את הרף גבוה מאד, והשאלה היא – האם הם חצו אותו?

הדיון קשה, האלבום מכיל פנינים של מטאל מלודי מהוקצע, מופק לעילא, עם פזמונים המנוניים שעדיין לא נופלים למלכודת הקיטש. הסינגל הראשון מהאלבום, "Never Again", הוא דוגמא מצוינת לנוסחה שחוזרת כמעט בכל השירים באלבום, גיטרות כבדות ומופקות, הקול הקצת צרוד של לינדקויסט שמגיע כאן לכמה מהיכולות הקוליות היותר מרשימות שלו, תיפוף אנרגטי מוצלח ועבודת ליד מעולה של הגיטריסט נילס נורברג, אחד הצדדים החזקים של הלהקה.

זה ממשיך באותו אופן, אין יותר מידי שינויים, הלהקה לא עושה משהו מפתיע וחדשני בתחום כמו האלבום האחרון של Dragonland למשל, המטאל שלה פחות נועז ופחות אגרסיבי, אבל זה דווקא אחד הדברים הכי אטרקטיבים בו – זה מטאל מלודי בלי חוכמות או יומרות, ובגלל זה הוא עובד רוב הזמן. אחד הדברים שהלהקה כן משנה כאן היא שילוב יותר גדול של קלידים ואפקטים אלקטרונים שונים, יותר סאונדים מגוונים, יותר אפקטים על השירה, רוב הזמן זה מעניין ונשמע חדשני, שזה דבר די מבורך.

לקראת סוף האלבום יש את הבלדה השקטה ביותר שהלהקה עשתה, "Me". זה בעצם סולו שירה ופסנתר, אני חייב להודות שלא נפלתי מהכיסא, אמנם יש כאן עבודה ווקאלית מצוינת ואך שהוא זה לא מרגיש כמו קיטש, אבל אני במוזיקה הזאת בעיקר בגלל הדיסטורשנים – פסנתר ושירה זה בז'אנרים אחרים עבורי. השיר "Pain And Pleasure" כולל את הופעת האורח הקצרה של השבוע, שיר די אגרסיבי של הלהקה, שבסופו נותן ג'נס קידמן, סולן להקת Meshuggah גיחה קצרה. לצערי, מדובר רק בצריחת הפזמון יחד עם לינדקוויסט, זה נמשך בערך 5 שניות ולמרות שזה חביב, זה עדיין מרגיש כאילו קצת מידי, הוא יכול היה לתרום הרבה יותר לשיר. אז לסיכום, Nocturnal Rites עברו את הרף? אז בגדול התשובה היא לא, זה עדיין לא חוצה את הרמה של Grand Illusion המעולה, אבל זה אלבום שקרוב אליו מאד, וככזה הוא כבר אלבום מטאל מלודי ברמה הגבוהה ביותר שמומלץ לאוהבי הסגנון.