Nothing Lies Beyond – Fragile Reality

זה כבר זמן מה שהאלבום Fragile Reality מחכה לי להאזנה מלאה, והיה לי קשה מאד לגשת אליו. אולי זה בגלל שבתור זמר בלהקת מטאל אני מקבל כל אלבום של להקה מאותו הז'אנר כמן בשורה של "סיימת את המשמרת שלך, אתה יכול ללכת", במיוחד כי אני מפחד לשמוע אלבומים טובים ממני, זמרים טובים ממני, ונגנים שטובים מהנגנים שחימשתי את עצמי בהם. אבל זהו פחד קמאי שאין לו מקום אמיתי אצל מבקר מוסיקלי, אלא רק במוח הקטן והפחדן של עבדכם הנאמן. מוח מעוות, עלי לציין – כי לא משנה מה איכות התוצר של להקת Nothing Lies Beyond, אין הדבר משתקף על המוסיקה שלי מלבד האהבה לז'אנר המטאל בסגנון גות'נברג, או מה שלימים יקרא ה-Death Metal המלודי. ואהבה לז'אנר כעת היא שם המשחק.

Nothing Lies Beyond הם להקת Melodic Death Metal, יחסית צעירה אבל הספק מרשים. משהו שם בלהקה מניע אותם קדימה בלי הרף, במנוע של טורבו, ליצור, להופיע, להתקיים ולעשות את המוסיקה האהבוה עליהם כאילו חייהם תלויים בכך. החבורה הספיקה להופיע עם כמה אגדות מטאל בתחום וסיימה לאחרונה לעבוד על אלבום הבכורה שלה, Fragile Reality שמו. נכון, לא השם עם הכי הרבה השראה בעולם, וגם העטיפה לא הכי מזמינה, אבל הלוגו, המוסיקה והבחירות המוסיקליות של הלהקה הכניסו אותי ישר לראש שלהם.

האלבום הוקלט באולפני AG Studios בת"א, תחת שרביט הניצוח של אלכס זבולון, גיטריסט להקת The Fading, אולי הכוכבת הגדולה בז'אנר המדובר בארצנו. למרות ש-The Fading התחילה פחות או יותר מאותה הנקודה, היא הלכה ופיתחה לעצמה סוג מסוים של קול אישי בתחום, במיוחד לאחר צאת אלבום הבכורה שלה In Sin We'll Find Salvation. ועם זאת, זהו ז'אנר שברגע שנכנסת אליו קשה לך מאד להתרחק ממנו. יש בו משהו שתמיד ילווה אותך, כי אם אתה נמשכת למלודיה, אתה תצטרך לוותר על כל האלמנטים שעשו אותך להקת Death Metal, אולי אפילו להקת מטאל בכלל, כדי להפסיק להיקרא ולהיתפס כלהקת Melodic Death Metal, כמו מה ש-In Flames עשו. החבורה השבדית הזו כבדרך אגב היא הלחם והמים של Nothing Lies Beyond, עד לכדי רמה שאני יכול כמעט ולזהות איזה שיר השפיע על איזה ריף בהשוואה מיקרוסקופית, אבל נעזוב את נקודה זו כי השראה אינה מעידה על איכות המוסיקה. המוסיקה של האלבום טובה. למעשה טובה מאד, למי שאוהב את הז'אנר וצמא אליו. הארץ שלנו ידעה כמה וכמה להקות ואלבומים כאלה לאחרונה, בין אם זה Katastroff, Abnegated, Separation Anxiety, Take No Notice וזה כמובן כשאני מבטל את אלבומה של הלהקה שלי, שאפשר בהחלט לומר שלוקח גם חלק בז'אנר, ועובדה שעוד ועוד ממשיכות לצוץ, ו-Nothing Lies Beyond החליטה ללכת עד הסוף ולהוציא את Fragile Reality עוד כאשר הברזל חם והמים רותחים. אז מה יש לנו כאן בעצם?

לאחר פתיח שגורר אותנו בצלילי שלשלאות אנחנו נכנסים לשיר הפותח, Closed In Chains. תצוגת התכלית מתחילה כאן. המוסיקה היא Melodic Death Metal בסגנון השבדי, כאילו הולחם והולחן בגות'נברג בשנת 1998. מוסיקת מטאל מלודית בקצב מיד-טמפו שדווקא לא נשען בהכרח על גרוב של Metalcore אלא עם הוייב הרוקנרולי שזרם בעורקיהם של מייסדי הז'אנר. המלודיות לא מבליחות מגאונות אבל נהנות מטעם מתוק ומקסים של מטאל שנעשה בהרבה אהבה, ושאגות הסולן עידו אסא בהחלט מצליחות להתמקם כביצוע מרומם, מכריע וכובש, בהתאם לז'אנר. יש לבחור צרחות גבוהות שלא מביישות את הפירמה בתחום, ושאגות נמוכות שנועדו להרעיד את מנוחת המתים. הטקסט יכול להתפרש על כאב ואובדן אישי של תסכול וחוסר התקדמות, אבל משפטים כמו "דקירות סכינים מחללות את נשמתי" בקונוטציה בה נכתבות שורות אלה, לרקע הבטחוני הלא ברור בארצנו, זה מרגיש, איך לומר בלי לפגוע, קצת כמו סכין בלב.

המהירות עולה עם השיר העוקב באלבום, Lost הוא שיר שקורץ כבר תחת אותה השמשייה של השמש הצוננת בה In Flames ו-Dark Tranquility בתקופותיהן הטובות ביותר נחו להם בשבדיה. אפילו השכילה הלהקה להקל על המתח אחרי סולו מוצלח במיוחד כדי לתת מרחב נשימה עם קטע אקוסטי נהדר ועבודת גיטרה מצוינת. בהחלט Lost הוא הטוב בין שירי האלבום, בין אם זה בגלל שהוא הולך על הסוף עם הנאמנות שלו לאתוס של הז'אנר, או בגלל שהוא הקטע שכתוב ברמה הכי כיפית או הכי טובה מבין שאר השירים. האמת היא שאפילו הטקסט שלרוב זז לכיוונים מעט בנאליים נגע לי. Redefine my life in a line made of death זעקו השורות מבין עיניי, בעיקר כדי להבהיר לי שלעתים לחשב מסלול מחדש בחייך כאשר כותבים שירים על המוות, זה לעתים מצוין.

Another Place כבר מתחיל למתוח את הגבול בין הצדעה להעתקה קלה, ורק השירה של אסא מרחיקה באופן מוחלט את השיר מהשירים מהם הובאה ההשראה אליו, Only For The Weak או Scorn. אבל רק בגלל שרעיון מסוים איננו שלך, הוא לא בהכרח משיל ממנו כל טוב. להפך – העובדה ששומעים ש-NLB כל כך אוהבים את In Flames עד לרמת קיום מצוות, דווקא מוצאת חן בעיניי עד מאד. הם בהחלט נשארים בתחום הז'אנר, כמעט באדיקות, לא חורגים ממנו כלל וכלל – וממשיכים להתייחס אליו כאל תורה מסיני.

הקצב שוב עולה לכבוד Never Back Down אולי השיר שאפשר בקלות לראות את ההשראה מהאחות הגדולה שהדריכה אל NLB לאלבום הזה, הלא היא The Fading. בין אם זה בגלל הערבוב המוסיקלי של מטאל מודרני מעט, מעט חלקים גרוב, תחושה מעט רוקנרולית מצד אחד ומכסחת מצד שני. Fading Behind False Eyes – השיר הבא, הוא אולי השיר העתיק ביותר ברפרטואר של הלהקה, או לפחות זה אשר שוחרר בעבר עם שירה אחרת מסולנה הקודם של ההרכב. גם פה הבחירות המלודיות של הגיטרה הן אלה שמובילות את השיר בעוצמה גבוהה קדימה, וגם פה שומעים אהבה ענקית לטיטאנים של הז'אנר.

כאשר מגיע Final Fight, השיר שמתרחק מעט מ-In Flames ומתקרב יותר אל Dark Tranquility בתקופת The Gallery שם דגש הרבה יותר על הקצב הפולקה המזוהה כל כך עם הז'אנר, לפחות עד להגעת הפזמון. אי אפשר להכחיש שללהקה יש עוצמה חד משמעית בבחירות המוסיקליות שלה, גם אם אין בהם שמץ של מקוריות, הם עושים את מלאכתם בכל כך הרבה חן שזה משכנע לא רק את המשוכנעים כמוני. דווקא פה ב-Final Fight נקודת החולשה היא הגיטרה המובילה ולהוציא קטע הרמוני עדין בין הגיטרות בקטעי המעבר, הלידים לוקים בחסר, במיוחד לעומת שאר האלבום.

כמו כן, זו לא להקת Melodic Death Metal אם אין לה שיר בשם Visions, כאילו סוג של חוק בלתי כתוב, NLB מכניסים גם הם שיר בדיוק בשם זה. הגיטרות המצוינות של גיא אלברג ואלעד פקאדו מובילות הריפים בטעם של פלפל חלפיניו מכוסה שוקולד, מטאל לפרצוף עמוס מלודיה למכביר.

האחרון בשירים הוא ההמנון We Are, Revolution שמנסה לשים דגש דווקא על תחושה אפית במוסיקה. לפעמים נדמה שהדעות חלוקות בנושאי קלישאות והמנונים. כן, Nothing Lies Beyond מתקשים לחדש, נאחזים בחוזקה בכל מוסכמה של הז'אנר, אבל זה לא מונע מהם לכתוב שירים שנשמעים מתאימים בול לענקי הז'אנר, כמו שירים שנעלמו מאלבומי המקור שהשרו עליהם הכי הרבה. ודווקא We Are The Revolution היה יכול להתאים בקלות לאלבום כמו Clayman, לולא הסולו שלו לא היה מעט עייף, והלהקה לא הייתה נכנסת למשבצת של להכניס גרוב בכוח לאחריו.

לסיכום, Nothing Lies Beyond מציגים פה אלבום שלם, כל כולו על טהרת ואהבת הז'אנר שלהם, שכל כך הרבה מוסיקאים אוהבים לנגן וכל כך מעט אנשים אוהבים לשמוע כבר מלבד להשען על נוסטלגיה של אלבומי עבר. אבל כמו שאמר לי פעם יוגב סיטון (גיטריסט Matricide לשעבר, אבל הפעם בהקשר של להקתו הראשונה, Solitary) – היופי האמיתי של Melodic Death Metal הוא שאין לו באמת חוקים. אתה יכול לשאוג גראולים על מוסיקת Power Metal או להכניס פזמון מלודי בקטעי ברייקים, אתה יכול לקרוע את הגיטרה עם קטעי Thrash משוגעים ולעשות הרמוניות גיטרה וקלידים, ואתה עדיין לא חורג מגבולות הז'אנר. כביכול – כז'אנר שיש לו כל כך הרבה חוקים ומגבלות, הוא אמור לתת ללהקה את כל מרחב התמרון שלה. NLB לא באו לנגן פה Melodic Death לפי הספר, אלא באו לנגן ולהצדיע למוסיקה ולז'אנר שהם אוהבים הכי הרבה בעולם, ושומעים את זה. אין שום חטא בלנגן את הז'אנר שאתה חולה לו על התחת, ואם יש אלפמאות להקות Thrash Metal שכל כך אוהבות את Testament ו-Kreator, אז אין שום אסון בלנגן גם קצת In Flames כל עוד עושים זאת טוב ומקצועי.

NLB עושים את זה טוב, מקצועי ועם המון אהבה לז'אנר. מה עוד צריך?