Obsidian Tide –Debris
- mothman
- Solace
- Halfbreed
- Debris
- Reclamation
- Instrumental
בואו נדבר קצת על אוצר מילים ושליטה בשפה האנגלית, בסדר?
כמה מכם יכולים להבין את שם הלהקה ושם האלבום באופן מלא בלי לנסות לתרגם חלקים באמצעות גוגל? אתם יודעים מה, אני אחסוך לכם את ההליכה לגוגל, גוגל נמצא נורא רחוק מפה:
Debris- רסיסים, Tide- גאות, Obsidian- סוג של סלע וולקני, אפר שהתקשה במהירות והפך לגוש שחור ובוהק.
אז איך נראית גאות של סלע וולקני? קצת כמו המוזיקה של ההרכב הזה: אפלה, שחורה וגולמית ולא מלוטשת ברובה, למעט קטעים קטנים ונוצצים בתוכה.
אובסידיאן טייד היא שלישיה, עוז על שירה נקיה וגיטרות, ארז על התופים ושחר על הבס והגראולים, השלישיה הזו נמצאת על מפת המטאל מאז 2012 והקליטה והינדסה את האלבום הזה בעצמה.
האלבום הזה ראה אור בינואר 2015, אני קיבלתי אותו לידי לפני קרוב לארבעה חודשים, קצת יותר.
ואני חייב להתנצל בפני עוז וחבריו על העיכוב, איך אומר ראש ממשלתנו ומנהיגנו הבלתי מעורער? "החיים עצמם" קרו ולא איפשרו לי לשבת ולכתוב עד כה.
אבל הנה, הגיע זמן הכתיבה, אז בואו נחפור קצת, טוב?
הטקסטים באלבום הזה נוגעים בעולם דמיוני, עולם פנטסיה עם הקבלות מציאותיות לעולם שלנו ולמציאות החברתית והתרבותית שלו. (או שזה הדמיון שלי, לכו תדעו)
האלבום נפתח עם MOTHMAN, קטע שנפתח בנגינת גיטרה נקיה ומלווה בשירה נקיה ושבורה של עוז אבניה, במשך שתי דקות ארוכות הוא והגיטרה צועדים להם לבד ומספרים את סיפורו של איש העש וגלגוליו בין החיים לבין המוות.
אחרי כשתי דקות מצטרף שחר ביבר בגראולים נמוכים וגרוניים במיוחד, הגיטרות מעלות הילוך וחספוס והשיר צובר מורכבות ומעמיס אוירה שמתגבשת כמו ערפל, מה שבשמיעות הראשונות נשמע לי כסאונד מוזר ומוחלש מעט הופך עם הזמן לקונספט מעניין ומינימליסטי. זה כמובן אם אתם מחשיבים בס מצלצלת, סולואים של גיטרה וריפים מורכבים כמינימליזם.
Solace, השיר השני, הוא קטע אינסטרומנטלי המשלב נגינה גיטרה קלאסית עם מעט בס ותופים וגיטרה צרודה בשליש האחרון של השיר, מדובר בקטע מלא אוירה שמשלב בתוכו אלמנטים שזרקו אותי הישר אל קטע משיר של פינק פלוייד ששמעתי פעם, לא מצליח לזכור את שם השיר המדוייק, תאלצו להאמין לי. אבל השיר הזה תופס את מקומו כקטע מעבר נחמד ותו לא, הוא לא מספיק להתפתח ולצבור את המורכבות הנדרשת במעט יותר משלוש דקות ומסתיים בציוץ ציפורים.
השאגה הגרונית של שחר שוברת את ציוץ הציפורים כשהוא שר את שירו של HALFBREED- בן הכלאיים, השאגות שלו קורעות את גרון המאזין, באמת, אני שומע אותו והגרון שלי כואב.
יש משהו כמעט לא טבעי בסאונד שלו, למרות הגסות והגולמיות שבקולו. הוא כואב את עצם בריאתו, יצור כלאיים- מוטציה רקובה ומושחתת. השירה והטקסט הולכים זה לצד זה, הסאונד מבהיר לנו בדיוק מה קורה, גם אם לא נקשיב טוב טוב למילים, האווירה ברורה.
ואז, אחרי דקה וחצי הערפל סביבנו מתחיל להתפזר לנגינת הנעימה המובילה של HALFBREED ,גיטרה נקיה שהופכת אחרי חצי דקה נוספת לעוצמתית יותר, התופים מצטרפים ב2:23 כשקול נשי מרוחק נושב בעורפם עד שמגיע קולו של יוחאי דוידוף כצד הנקי של המוטציה המעוותת ונותן לשיר הזה בעיטה ישר בתחת ומרים את השיר המצויין הזה בעוד כמה וכמה רמות.
השירה שלו מרושעת ומלוכלכת יחסית לסאונד הרגיל של מיודענו, אבל היא עדיין נקיה וטהורה ליד שירתו הגרונית של שחר וזה יושב פה בול במקום. שחר ויוחאי מנהלים קרב בין הבתים, משלימים ויוצרים ניגוד מושלם שצובע את השיר בשחור ולבן. התופים בשיר הזה נקיים ומלאים מצילות, הגיטרות והבס חזקים מאוד.
DEBRIS, הקטע הרביעי באיפי הזה הוא הארוך ביותר מבין כל השירים שבו, הוא מתחיל כרגיל, שקט ונעים עד לגבול שתי הדקות, שם הקצב והרעש עולים והגולמיות יחד איתם, תופים שטוחים מלווים את השאגות הגרוניות של שחר כאשר הוא מתאר בהשלמה מיואשת את הרקבון והיאוש שמכלים את החיים ואת העולם שלנו.
עבודת כלי ההקשה והגיטרות הופכת להיות קשה ומורכבת יותר כאשר השיר מתקרב אל דקתו הרביעית, הריפים המצויינים חוצבים את השיר עד שעוז מתחיל לשיר, השירה שלו כאן נשמעת טוב הרבה יותר מבתחילת האלבום, השירה שלו מלאה באוירה ועדיין לא נשברת בצורה מוגזמת.
אני לא מחובבי השירה הפרוגית, אבל זה עובד פה טוב בשילוב הגיטרות והאורגן לחלופין, שלא לדבר על סולו הגיטרה שמטפס לו בשיא החוכמה החל מהדקה השביעית לשיר, השיר מסתיים באיחוד של גיבורנו אל הכלום השחור והנורא.
DEBRIS הוא יופי של קטע, הוא ארוך ומורכב מספיק כדי שלא תשימו לב שהוא גזל 8 דקות מחייכם, אחלה יצירה.
RECLAMATION הוא הקטע האחרון והאופטימי מכולם, כשמו כן הוא, הוא מחזיר לחיים את היצירה במין מעגליות שכזו, גם הקטע הזה הוא אינסטרומנטלי, ככה אוהבים את זה באובסידיאן, הרבה אינסטרומנטלי.
קטע אחרון אמרתי? אז שיקרתי, יש גם קטע בונוס- Halfbreed שוב, הפעם בלי שירה ושאגות, רק נגינה.
חושבים שזה מיותר? אז תחשבו, אני מאוד אוהב את הקטע הזה, עם שירה ובלעדיה.
לסיכום:
הסאונד הכללי של האלבום הזה הוא גולמי מדי ולא מספיק מופק, לפחות לדעתי. הסאונד הכללי הוא שורשי מאוד, יש בזה קסם וחן מסויים, אבל אני אישית מחפש סאונד עוצמתי ופה נראה שבכוונה שמרו על סאונד בסיסי יותר.
ואם נביט על האלבום הזה מכיוון חיובי יותר, מדובר באלבום מורכב יחסית למיעוט הקטעים שבו ולאורכו הכללי, הוא מפוצץ באוירה ששואבת אותך אל תוך העולם שהחברים מאובסידיאן טייד יצרו פה. הטקסטים טובים ומהווים רובד אוירתי נוסף בכל היצירה הזו.
אין ספק שמדובר באיפי מגובש ובנוי, הרבה יותר מכמה אלבומים מלאים שיצא לי לשמוע בחיי. אני מחכה לשמוע את האלבום הבא שלהם, יהיה מעניין לשמוע את התפתחות הסאונד שלהם.