Oceanic – City Of Glass
בלי EP צעצוע, בלי דמואים חסרי תוכלת, בלי התעסקות בתפל ובלי טררם מיותר, Oceanic מוציאה את אלבום הבכורה שלה, City Of Glass בלי הקדמות מיותרות. אבל אם אתם קוראים את הסקירה הזו במקרה, כי זו הסקירה האחרונה שעלתה באתר Metalist או בגלל שבאתם לראות מה הניבה סצינת המטאל לאחרונה סתם ככה, ייתכן בהחלט שההקדמה אינה מיותרת, ואולי כדאי שתדעו מי אלה Oceanic, מה הם עושים ומה הם רוצים.
Oceanic הם רביעיית Progressive Metal מתל אביב שעושים שילוב מצוין בין Progressive Metal של Pain Of Salvation או Porcupine Tree לבין Alternative כמו של Alter Bridge, A Perfect Circle ו-Queens Of The Stone Age. אלו הרבה שמות גדולים שאם הם לא אומרים לכם כלום, אז תדלגו ישר למוסיקה ותתרשמו, ואם הם כן, אז מעולה, אתם רשאים לדלג ישר למוסיקה ולהתרשם. בנוגע למה הם רוצים? וובכן, כמובן שאת הנשמה שלכם, אבל אין פה שום דבר חריג, הם יהודים טובים אחרי הכול.
מרהיב לראות כמה סצינת ה-Progressive הישראלית מנותקת כמעט לחלוטין מכל מה שקורה אצל שאר להקות המטאל המקומיות. להקת Thrash Metal מקומית יכולה לעמול שנה על דמו, לשחרר שירים, להופיע בחורים נוראיים כדי לצבור קהל, ואחרי שיש איזושהי הכרה מסוימת, לעשות דריסת רגל כדי להראות לעולם שללהקה יש מה להביע, בעוד שרוב להקות ה-Prog פשוט משחררות אלבום הפתעה, אומרות שלום ולרוב גם נעלמות ישר אחר כך. זה קרה להכי גדולות ולהכי קטנות. מישהו כיום זוכר את Ephrat שחתמו ב-Inside Out? מישהו זוכר מה עלה בגורלם של Edgend? העולם עדיין מחכה לאלבום שני של Amaseffer כבר אוטוטו 7 שנים, ולאלה שרק יצייצו ש-Orphaned Land שכבר מזמן זנחו את שורשי ה-Extreme לטובת מוסיקה מורכבת ומתקדמת עדיין קיימים, אני רק מזכיר ש-7 שנים זו הייתה התקופה שלקח להם להוציא אלבומים כל הזמן.
Oceanic לא לבד, ישנו גל שלם של להקות Prog Metal ישראליות שפועל כיום, מקבל במה בזכות האירוע הענקי של לפני שנתיים, ה-Prog-Stage המקורי, מ-Distorted Harmony דרך Stormy Atmosphere וכלה ב-Reign Of The Architect – כולן הוציאו בשנה-שנתיים האחרונות אלבום בכורה, ועכשיו תור הצעירים בחבורה גם לתת עבודה. השאלה אם הגל הזה של להקות Prog Metal ישראליות יעלם כמו הקודמים להם, או יישא פרי, עוד נשארת בעלטה, אבל זה הזמן להתייחס ליצירה כפי שהיא.
Oceanic הם עידן ליברמן על גיטרות ושירה, גל שוחט על תופים, אמיר מנבר על גיטרות ואור ליביניקר על בס. אם חלק מהשמות הללו נראים לכם מוכרים, זה מכיוון שהם מלווים את יוסי סאסי, גיטריסט להקת Orphaned Land לשעבר, בפרויקט הסולו שלו. סאסי לא נשאר חייב מצידו, והוא אחראי על הפקת האלבום. ההפקה עצמה היא חמה, מקיפה את המאזין מכל כיוון, ולעתים גם מתפזרת, מה שמוציא את הפאנץ' האגרופי של חלק מהריפים החזקים יותר, אבל משאירה אותם הדוקים מספיק כדי להתרשם מהם לטובה, ומחמיאה מאד לרגעים המעודנים והשקטים יותר. זהו אלבום שהגיטרות מובילות אותו, מסולואים מעולים דרך מלודיית גיטרה שמככבת בעיקר ב-Clouds, השיר החמישי באלבום, או ב-HMS Beagle, אבל לא נחסכו מאיתנו גם תפקידי הרית'ם סקשן והשירה כמובן.
השיר הפוצח ב-City Of Glass הינו Scanner Darkly עם השם הספר (ונו, בסדר, גם הסרט) בעל אותה הכותרת. יפה לקחת את הקונספט המד"בי משהו של הסיפור ב'סורק באפלה' (שמו של המותג בעברית) מבעד לעיניים של שיר רוק כבד שנע בין עדינות מלודית לבין ריפים מעולים. עידן ליברמן – זמר וגיטריסט וכותב החומר המרכזי בלהקה מוביל השיר מפזמון מנצח שמחזר על פתחי שאלות הזהות האישית שלו כדובר המרכזי, מבעד לפילוסופיה שעומדת מאחורי השיר כיצירה מילולית ומוסיקלית גם יחד. מראש אפשר למצוא גם אלמנטים מטאליים נהדרים בלחן הגיטרות, מהחבטות של ריפי המעבר לבין הנעימה המובילה באווירה מחשמלת מסביב לשיר כמו לוויין.
השיר הבא הוא מן הצדעה סמלית ל-Walter White, גיבור הסדרה המכוננת Breaking Bad. למרות שיש משהו מעט "הייפי" לכתוב שיר על סדרה שרק הרגע נתנה את אקורד הסיום שלה, אפשר בקלות לומר שהקונספט אודות המורה לכימיה שהופך לסוחר סמים ובכך מגדיר את עצמו מחדש כאדם, נמצא בקנה אחד עם שאלת הזהות המסתחררת של 'סורק באפלה' קודמו. השיר הזה מעט יותר גראנג'י, מושך לכיוונים בסגנון Alice In Chains ו-Soundgarden, הרבה בזכות הבחירה בגוון המינורי והשירה בעלת הלחן המזכיר נשכחות. שני השירים הללו נהנים ממלודיה קליטה, פזמון חזק, וזו ממש לא להקת ה-Progressive שלכם שנשענת על קלידים ומתחבטת במשקלים ללא סוף. להפך – דווקא השילוב בין הריפים הפשוטים לבין האווירה הקלילה יותר שם אותם יחסית בצד האלטרנטיבי של המשוואה המטאלית, כמעט לגמרי מחוץ למטאל, אם כי יש כל כך הרבה אלמנטים שמרחיקי לכת יוכלו למצוא בשני האלבומים האחרונים של Mastodon או ב-Nothingface של Voivod שאי אפשר לפסול זאת לגמרי.
South Of Heaven שבא לאחר מכן הוא אחד מהשירים הטובים באלבום. כמובן שלא מדובר בהצדעה ל-Slayer (וחבל?) אבל מדובר בפיוט מתמשך וקליל שממשיך להתחבט בנוגע לזהות הגברית של האדם, לרוב מול האישה שלצידו – במטאפורה המעט שחוקה אבל קולעת של פרי גן עדן האסור והחטא הקדמון המקושר אליו. לדעתי מדובר בשיר הבולט לטובה גם בגלל שהוא שם את החלק הרגיש והמעט פרוזאי של Oceanic על השולחן – וכל זאת מבלי לאבד באמת את ה-Fun ואת תחושת הרוקנרול שיש סביב.
Enter מלווה בריף מעולה שמגיע בכל מיני מתבלים במרוצתו, ולמרות שהוא שיר יותר מינימאליסטי הוא עדיין חגיגת גיטרות נחמדת. מכאן ישנם כמה רגעים עייפים באלבום. Clouds ו-These Countless Hours הינם שירים נחמדים (ועם אינטרו שאיבד את אימא שלו, בצורה מסוימת, כאשר קיבלנו רק את part I Fish You Shouldn't Eat – מפתיח אקוסטי ללא מענה) אבל לא מגיעים לרמה של תחילת או סוף האלבום.
השיר הטוב ביותר באלבום לדעת עבדכם הנאמן הוא HMS Beagle – שם ספינתו של צ'ארלס דרווין בזמן שיצא למסע לחקור את העולם ואחרי 5 שנים חזר עם מוצא המינים. מעולם לא מצאתי הגדרה יותר טובה להרמה להנחתה בסגנון 'פרוג מטאל אתאיסטי' מאשר מה שהולך בשיר הזה, עם ריף שכמעט וקורץ ל-Iron Maiden ומהלכים כבדים ומצוינים מבחינה מוסיקלית, בזמן שליברמן משקיע את כל השאלות הקשות על קיומנו בעולם מבעד לפיו של האדם אשר טרח לפסול את כולן בזו אחר זו.
Eva The Cat Doesn't Sleep הוא אתנחתא אקוסטית מעולה וקצרה, מן סמי-שיר משעשע שקורץ מהעולם הבהיר למדי כמו הרגעים האקוסטיים של Incubus (האלטרנטיביים, לא להקת ה-Death Metal הקלאסית) והשיר הסוגר, Oceanic, אשר מתאר את העולם מנקודת המבט הטהורה והריקה של חוסר קיומו של ה'אני' מסיים את האלבום בהתפתחות יפה והולמת, שמסכמת אלבום שלם של חיפוש זהות גברית בעולם מודרני, של חיפוש זהות מוסיקלית בעולם שהציע לך כבר כמעט והכול, ואקורד הסיום משאיר אותנו במחשבה, לא, בהבנה, שהמשמעות הוא שינוי והתפתחות, תהליך וקבלה. אם זה לא ההגדרה של Progressive, אני לא יודע מה כן.