Old Man's Child – In Defiance Of Existence

אם יש דבר אחד בולט במיוחד שמסכם בשתי מילים את מהות האלבום הנ"ל הן יהיו דימו-בורגיר. ורק כדי ליצור קצת סדר בבלבול שנוצר למן משפט הפתיחה, ידוע לי שהלהקה שבה עסקינן עתה אינה דימו בוריגר אלא אולד מנס-צ'יילד. וכן אין אני מתכוון לבצע אי אילו סיכומים מוקדמים בטרם הובא סיקור מורחב יותר על האלבום. אולם, כלהקה אשר קשורה הן בדם ( חברי הלהקה ) והן בנשמה ( המוזיקה ) לדימו-בוריגר, להקת הבלאק הנורבגית הבלתי מעורערת, לא היה מן הנמנע להזכירם עוד בתחילה. אולד מנס צ'יילד חייה ומתקיימת בצילה של האחות הגדולה, אולם בניגוד להרבה פרויקטים ולהקות בת אחרות יצרה לה ישות נפרדת משל עצמה ושמה הולך לפניה.

וכך הם פני הדברים. תומס אנדרסן, הידוע יותר בכינויו "גאלדר", המתפקד בהווה באופן קבע כגיטריסט של דימו בוריגר היינו הדמות העיקרית באולד מנס צ'יילד, ספק פרוייקט, ספק הרבה יותר מכך. גאלדר מיודענו היינו הסולן, הגיטריסט, כותב מרבית המלל ואחראי על הצד הווקאלי בכל הקשור ללהקה. לצדו שני חברים נוספים, האחד מוכר לא פחות, ניקולס ברקר, לשעבר מתופף קריידל אוף פילת' וכיום מנגן לצד גאלדר בדימו בורגיר, כמו גם גיטריסט נוסף. עם אילן שורשים כזה פלא שאלבומי אולד מנס צ'יילד ישמעו כמו האלבומים של דימו בורגיר שלעולם לא יצאו? מיותר או לא איש איש וטעמו הוא, כך או כך בניגוד לדימו בורגיר שיצרו לעצמם שם דבר בסצינה הנורבגית, אולד מנס צ'יילד על אף הותק היחסית רב שמרה על מעט יותר דיסקרטיות, אינטימיות, אלה בהחלט נזקפים לזכותה ומתבטאים במוזיקה הנוגעת אותה הם יוצרים.

"בהתנגדות לקיום" היינו אלבומם החמישי במספר של הלהקה. לא פחות משלוש שנים עברו מאז ההוצאה הקודמת "התגלות 666 – קללת הגיהנום", כאשר הסיבה לכך היא ללא ספק הצטרפותו של גאלדר כחבר קבוע "במשרה מלאה" לדימו בורגיר, שכידוע הספיקה להוציא אלבום במסגרת התקופה הזאת. האם הציפייה וזמן ההמתנה הארוך אכן השתלם? התשובה מסובכת, שכן זהו אלבום שכלל אין מחכים לו בציפייה מיוחדת.

אין אני מטיל ספק באיכותה של אולד מנס צ'יילד, הלהקה כבר הוכיחה את שבאמתחתה, אלא שהעובדה שהלהקה ניזונה מאחותה הגדולה, והיינה בשר מבשרה בהחלט לא מעודדת התנפלות על סחורתה.עם זאת, ועל אף שסגנונה נעוץ ביסודות של דימו בוריגר יש לה הרבה מאוד להציע. יתרונה הגדול הוא הצניעות היחסית של הלהקה, בעוד אלבומיהם של דימו בורגיר זוכים להכרה חסרת תקדים, אולד מנס צ'יילד נשארים מאחורי הקלעים. השקט היחסי לו הם זוכים, המקצועיות, הכשרון הטמון בחבר'ה האלה ובראשם גאלדר הביאו להפקת אלבום מקצועי, מרשים, מקסים ומענג. עם או בלי ציפייה, אולד מנס צ'יילד עושים את עבודתם נאמנה וממשיכים ליצור חומר שבהתבוננות שטחית בהחלט ניתן לשמוע את צלילי דימו בורגיר מהדהדים, אך בשמיעה מעמיקה יותר מקבל אופי נפרד וייחודי, הנושא שם להקה אחת – אולד מנס צ'יילד.

האלבום הזה נעשה בדיוק במינון הנכון, מכל הבחינות. לא מהיר מדיי, אך ללא ויתור על קטעי סולו ממריצים, לא מסובך ומורכב יתר על המידה אולם טרם התווה אופי שטחי ונדוש. צליל כבד ולא ברור לאוזן בתולה אך חלקלק ושוטף לאחר מספר ההאזנות, תוך הימנעות ממתקתקות מוגזמת. "פשעי האומנות הנוצרית", הרצועה הראשונה לא מתירה הרבה מקום למחשבה. האווירה נהדרת, עבודת הגיטרות מדהימה, הצלילים מלאים ועמוקים, השירה סטנדרטית אך מרשימה. "ייסורי נפילת החסדים" שבא לאחריו מביע בצורה מובהקת את הנאמר לעיל. באופן מדויק להפליא היה יכול השיר הנ"ל לתפוס לו "מקום טוב באמצע" באחד האלבומים של דימו בורגיר בלי משים לב. "זרע שחור על קרקע בתולה", הרצועה השלישית כבר מעט יותר מהירה, ת'ראשית שכזאת, אך אין הדבר גורע מהאווירה אשר התקבלה קודם לכן ואף גוברת בהמשך.

הרצועה הרביעית פרט לכך שהיא נושאת גם את שם האלבום איננה מחדשת דבר ודומה במתכונתה לשכנותיה, אולם השיר הבא הוא בהחלט אחד מהטובים אם לא הטוב שבהם. "קורבן הנקמה" נפתח בצלילים קלילים ומרגיעים, מבטיח רבות ומקיים. מלווה בקצב מצוין, עבודת גיטרות וקלידים מצוינת, כל צליל מונח במקומו, התיאום לא פחות ממושלם. זהו בהחלט מרכזו ושיאו של האלבום כשלאחריו נוספים שירים טובים לא פחות בדמות "ריבונות העולם התחתון" ו"נטילת החיים", זאת בנוסף לקטע אינסטרומנטלי קצר אשר מרענן מעט את התשוקה לטעום עוד. אלה משרים את אותה אווירה חלומית שאולד מנס צ'יילד יודעים לעשות כל כך טוב. אם חיפשתם ייחודיות מצאתם את נחלתכם, לא עוד מבט מעורר קינאה על האחות הגדולה. אולד מנס צ'יילד עושים את העבודה לא פחות טוב, לא אגיד טוב יותר ולו רק מפאת הכבוד שאני רוכש לדימו בורגיר.

קשה לומר שזהו האלבום הטוב ביותר של הלהקה. למעשה, אלבומם הקודם שכבר הוזכר, על פי טעמי האישי בכל אופן, נוטה להיות יצירת המופת. אך אל בכך להפחית מגדולתו של האלבום הנוכחי, שכן ההבדל העיקרי בין השניים טמון בעיקר במלודיות. בניגוד לקודמו, "בהתנגדות לקיום" בולטת קצת יותר האגרסיביות והיות והעדפותיי נוטות לכיוון החלקלק והגמיש יותר, טבעי שהעדיף את החומר הישן יותר. איכות ההפקה גבוהה בשניהם, ועל כן אם נראה את פני הדברים בנקודת מבט אובייקטיבית דווקא האלבום האחרון עלול למצוא חן יותר בעיני השומעים, עניין של טעם. דבר שעוד בולט באלבום הנ"ל היא רמת הכתיבה. כאמור גאלדר כותב את רוב הליריקה של הלהקה ( במקרה הנוכחי את כולה ), ובהחלט ניתן לראות השקעה. אמנם לא מהמשובחות, אך אם נשווה זאת ללהקות מטאל רבות אחרות אין ספק שרמת הכתיבה גבוהה הרבה יותר.

ונקודה לסיום, דווקא מהפן האומנותי של האלבום – מבט חטוף על העטיפה. בחורה בלונדינית יפהפייה, ועם זאת שטנית משהו, מתרפקת מעט חסרת אונים כשדמעות דם זולגות מעיניה. כל זאת על רקע עץ עתיק שעליו מתנוסס הלוגו המחוספס של הלהקה. יש שיגדירו זאת קיטשיות, או סתמיות. בי זה נגע, הכאב הזה, המוזיקה הזאת. תהנו.