Omnium Gatherum – Beyond

בתור חובב גדול של ז'אנר ה-Melodic Death Metal, מבחינתי Omnium Gatherum תמיד היו "כמעט שם". הנטייה שלהם לשלב Doom Metal והשפעות Gothic Metal בתוך המוסיקה, מושפעת ישירות מהצלחת הז'אנר שם, בפינלנד הרחוקה. להבדיל מהנישה השבדית הקלאסית של הז'אנר, ה-Melodic Death Metal הפיני גדל גם על ברכיהם של Amorphis שהכניסו המון פולקלור למוסיקה שלהם, והרבו לצאת מהמסגרת שהם עצמם עיצבו, וגם Sentenced שהיו מלכתחילה עוף מוזר ונטשו בשלב מסוים את כל מה שמזוהה עם Extreme Metal לפני שהתפוגגו אל ההיסטוריה ב-2005. במרוצת השנים הפך המטאל לז'אנר הפופולארי ביותר לשמיעה בפינלנד, כאשר להקות כמו Nightwish, HIM ו-Children Of Bodom הפכו לסיפורי הצלחה. Children Of Bodom הפכו את המטאל האגרסיבי למעט יותר מקובל גם במדיה הראשית, מה שאפשר ללהקות קיצוניות יותר לפרוח, HIM החזירו לז'אנר המטאל או לרוק הכבד בכלליותו אספקט רומנטי ומרגש אך בעיקר נתנו מעוף לקונספט של מטאל ורוק עצובים כמו שהיה באייטיז, ועל כן הפכו את הז'אנר של ה-Gothic וה-Doom Metal בעל כורחם לפופולארים, בעוד ש-Nightwish הפכו את כל הייצוג הנשי במטאל לליגיטמי פי מיליון, קיבעו את הקלידים ככלי פופולארי וחיוני גם מחוץ ללהקות Progressive והביאו הצלחה ועניין ללהקות מטאל מכל סוג.

Omnium Gatherum, כלהקה פינית קבל עם ועדה, נשענת על המסקנות של כל הלהקות הללו. הם מנגנים כאמור את המטאל שלהם מאד-מאד פיני. יש שם קלידים שמובילים את המוסיקה, יש גראולים נמוכים שמגיעים היישר מעולם המטאל הקיצוני יותר, יש דינמיקה משתנה בין שירים מהירים לאיטיים אך הכול ממוסך על ידי ענן קודר של עצבות מוסיקלית, געגועים לישן ולפורקן, ותחושה של מרגוע הנובעת מסוג מסוים של ייאוש וחוסר אונים. אני אישית לא חשבתי עליהם כעל להקה פינית מן המניין. ההפך – ניסיתי לשדך להם בהתחלה בגדים לא להם כשחשבתי שמדובר דווקא בסנונית הראשונה שמנסה לעשות במטאל של פינלנד מה שעבד כל כך טוב לפני 15 שנה במטאל השבדי – דהינו ליצור Swedish Melodic Death Metal – אבל בפינלנד. אני טעיתי. בדיעבד זה כמו להבין מאוחר מדי שהאלבום השחור של Metallica איננו "Thrash שאיננו מהיר" – אלא פשוט לא עוד Thrash Metal – וכמו לעמוד על ההבדלים הדקים בין Power Metal ל-Traditional Heavy Metal – אבל אלה שצריכים את החידודים האלה, כמותי, ההבדל הזה הוא מהותי.

בכך שהאלבום הזה מתחיל כל כך מבטיח – ועם הזמן הופך למעט יותר ויותר נוסחתי כנוסחה הפופולארית של פינלנד, זה קצת צובע את התעוזה של השירים הראשונים בו לאנקדוטה חד פעמית יותר מאשר מגמה, וחבל – כי מדובר בשירים שאולי בסצינת המטאל העולמית לא ידליקו אף נורה – אבל עבורי הם בהחלט עשו את העבודה.

השיר הפותח באלבום הוא יצירה אינסטרומנטאלית שאיננה עומדת על תקן של פתיח לכל דבר, אלא כשיר אינסטרומנטאלי, אותנטי ויפה. הפסנתר ביצירה Luoto מושך אותנו כמאזינים אל עבר הכניסה של האלבום, ומשתלב נהדר עם האווירה המצטיירת על האווירה – של גלים המכים בחוזקה על חוף ים קריר וסגרירי, כנראה עוד הצדעה לחופיה הרבים והאווירתיים של סקנדינביה, אווירה שתלווה אותנו בעצבות ובדכדוך שלה מהשירים המהירים באלבום ועל לשירים האיטיים שבו.

האלבום ממשיך עם השיר המצוין New Dynamics, שמהווה את המהות של מה ש-Omnium Gatherium מתמחים בו כל כך טוב – השילוב האוטנטי בין Death Metal, בין אם זה גיטרות מכוונות נמוך די והותר, שירת גראולים אימתנית וסאונד בומבסטי, לבין אווירה רצופה ברוגע ובנינוחות ואפילו הייתי חותר לפסטורליות מוסיקלית. מן הסתם הקונטרסט שעליו מתבסס ז'אנר ה-Melodic Death Metal שואב בדיוק את כל מהותו. הרעיון של הז'אנר כולו חוזר לשורשיו באלבום הנהדר הזה, והשיר New Dynamics הוא דוגמה מצוינת לכך. אין משהו ב-Omnium Gatherum שאמור לגרום להם לבלוט הרבה מעל הז'אנר מלבד העובדה שהם נשמעים מצוינים, נאמנים עד אימה למהות המקורית של הסגנון, וכותבים לפי הספר. הגיטרה המלודית המלווה בקלידים נהדרים מחזיקים את השיר הזה מעל המים הקפואים של פינלנד ברמה אחידה עם אלבומיה האחרונים של Amorphis או היצירות האחרונות של Opeth, לפני שאלה החליטו שלא בא להם Death Metal יותר.

In The Rim ממשיך בדיוק את אותה הגישה. טיפ'לה יותר דוחף קדימה, אבל הרעיון זהה. מבחינתי, השיר הזה נופל מקודמו, אין בו את עבודת הגיטרה המרגשת של New Dynamics, ולעתים הוא משוטח על ידי בתים של ריפים קטועים, במטרה לתת מקום לנהמות של סולן הלהקה, Jukka Pelkonen לצאת החוצה, אך בעיקר נותנים לשטיחי הקלידים של Aapo Koivisto לקבל את רוחב היריעה. אני לא נגן קלידים באלבומי Melodic Death Metal ובמקרה של Omnium Gatherum מדובר בקלידן מוכשר, אך השיר מקבל תנופה דווקא שהוא מאט ל-C-part מלודי ואווירתי יותר, ומשם יוצא לסולו גיטרה נוגע.

הפתיחה שלNightwalkers בהחלט שמה דגש על החלק האחרון שבאווירה. נדמה ש-Aapo Koivisto הוא הכותב העיקרי בלהקה, ורוב החומר המוסיקלי שלה, במיוחד באלבום הזה, מובל באמצעות המלודיה של הקלידים. Nightwalkers הוא שיר אפי, ארוך, והרבה יותר שורשי מבחינת עבודת גיטרה – שקורצות לאלבומים כמו של At The Gates ו-Sentenced. דווקא המהירות הנמוכה, שמושכת אותו לכיוון היותר Doom Metal בחלקו, נותן נפח רב למוסיקה של ההרכב לצאת ולפרוח. הבעיה היא שהשיר ארוך מדי בשביל לנצל את כל אורכו ולהשאר מעניין. לו היה בו חלק אמצעי שלוקח טוויסט מוסיקלי, או לפחות שם את האווירה והגיטרות המלודיות בצבעים אחרים, זה היה קורן החוצה בצורה יותר מוצלחת – אך עדיין, למרות הרמוניית גיטרה כיפית להאזנה, השיר מושך כלפי מטה באמצעו – אל תוך אווירה שיותר מזוהה עם אומנים כמו Swallow The Sun או Opeth. לחובבי ה-Doom / Death Metal זו יצירה מעולה, אבל זה לא מה שציפיתי באופן מלא מ-Omnium Gatherum לעניין את המאזינים שלהם. גם השיר הבא, Formidable ממשיך באותו הכיוון, דגש על מלודיה מרכזית מסביב לריפים איטיים ובסיס חזק על הכריזמה והגראולים המעולים של Pelkonen. הלהקה חוזרת לעצמה עם The Sonic Sign – שנשמע כמו אלבומיה הקודמים מבחינת הכתיבה והתמה המרכזית. למי שמכיר ואוהב את האלבומים הקודמים של החבורה הפינית הזו – בהחלט ימצא פה פינה קרה כשלג הפיני בליבו לשיר – שבסופו של דבר שומר על דינמיקה מוסיקלית מוכרת, מהירה, ולא משתנה יותר מדי.

בעוד Who Could Say בהחלט מתפקד באלבום כסמי-בלדה שנעה בין Doom / Death Metal מלודי במיד-טמפו אך לא נגרר, לבין קטעים נקיים ורכים – הדבר בעיקר מזכיר לנו נקודת אמצע בין Amorphis של ימינו לבין In Flames בתקופתם האמצעית לפני שהם שברו לעולם של מוסיקה אלטרנטיבית. יש באמצעו של השיר כמה ריפים שמעלים אותו למעלה קצת מבחינת הקצב, אבל בגדול מדובר בשיר איטי ומלנכולי שיחפוף לחובבי הז'אנר, במיוחד לאלה שחובבים את הצדדים היותר Gothic Doom של הסגנון.

The Unknowing הוא אחד מהשירים האלה שמזכירים לנו ש-Omnium Gatherum באמת שמעו פעם גם קצת Death Metal – כשהוא משאיל מעט ריפים מהלהקות השבדיות הקלאסיות שבתחום מ-Dismember ועד Dark Tranquility. בגדול הוא אחד מהשירים החזקים באלבום, אך הוא עדיין נשמע חיוור לעומת השירים הפותחים של האלבום. למרות ש-Living In Me מהיר יותר, וקורץ מהחומר שה-Melodic Death Metal המודרני, כדוגמת Soilwork, קורץ ממנו – עדין מדובר בשיר שלא נותן ללהקה להתבטא עד הסוף וחבל. אני מניח שאפשרי להפוך את השיר המדובר ללהיט הופעות כובש, אבל אני מרגיש שדווקא הביטוי המוסיקלי של הלהקה הולך פה לאיבוד. השיר היחיד שמחזיק מעמד מול New Dynamics הוא דווקא השיר הסוגר, White Palace המקסים.

בגדול – האלבום איננו מאכזב כמו שהוא דורש ממאזינים כמוני להבין שלא מדובר בלהקת Melodic Death Metal מן השורה, אלא בסוגה הפינית, שבדיעבד קצת ברורה מאליה, שמושכת הרבה יותר לכיוונים עצובים, מלנכוליים ואווירתיים – בהשפעת Sentenced, Amorphis ואני מניח שאי אפשר לבטל גם את Swallow The Sun ו-Opeth במשוואות הללו. לדעתי דווקא הנוסחה המאוזנת בין אווירה עצובה למוסיקה אגרסיבית בתחילת האלבום הייתה משהו שראוי וכדאי להמשיך בכיוון שלו – ולמרות שהאלבום שומר על רעננות גבוהה, קצת מתסכל לראות את הלהקה ממצה את האמירה היחודית שלה בשניים שלושה השירים הראשונים, אך לכל הפחות חובבי ה-Doom / Death Metal הרוויחו אלבום מעט יותר דינאמי ומעט יותר בועט מרוב אלבומי הז'אנר, ושלעצמו מדובר באלבום שכתוב טוב, ומבוצע טוב, וכיפי להאזנה.