Onoma – All things Change
מאז שאני שומע מטאל בערך אני תמיד מתרגש לראות אלבומים מלאים של להקות ישראליות. אם בראשית שנות ה-2000 הדבר היה די נדיר ולרב כרוך בנסיעה לחו"ל, הקלטה באולפן כלשהו שנמצא באיזו מדינה אירופאית רנדומלית ובדרך כלל גם איזה עיצוב מפוצץ של עטיפה ע"י מעצבים מקומיים מוכשרים כמו מירי מילמן, ואלירן קנטור(שעבר מאז לעצב עטיפות בליגת העל). בדרך כלל הייתי טורח לבדוק את זה – בשל ההתרגשות, הגאווה המקומית, ובגלל שזה פשוט כיף לקבל ליד מוצר כל כך מושקע.
עברו כמה שנים, ובגדול הדבר היחיד שהשתנה זה התדירות שבה זה קורה – יוצאים היום הרבה יותר אלבומים ישראלים מפעם. ההתקדמות הטכנולוגיה מאפשרת עבודה עם שמות מחו"ל ללא הצורך הפיזי לנסוע ו"להיות שם" (ולצערי גם ללא הצורך לשחרר עותקים פיזיים – מה שקצת מבעס לטעמי) כך שהרבה יותר להקות מקליטות מקומי. ועדיין – כל פעם שיוצא אלבום פיזי חדש ומושקע ללהקה אני יותר משמח לבדוק אותו, כי לגמרי מגיע להם. אז מי הם Onoma בעצם ומה הקשר של הנאום חוצב הלהקות שלי לאלבום? תכף תבינו.
Onoma נמצאים בשטח כבר 5 שנים, ולאט לאט בנו את מעמדם כאחת הנציגות הבולטות יותר בסצנת הרוק האלטרנטיבי והמטאל בארץ. לא סתם השתמשתי במינוח "רוק אלטרנטיבי" כיוון שהמוזיקה שלהם נשענת גם אל המטאל האלטרנטיבי וגם מעבר אל להקות כמו Tool, Deftones, Korn ואפשר להגיד בכיף שהן להקת Nu Metal מודרנית. כלהקה שמודעת היטב לעצמה, הם דילגו על הוצאת הEP המיותרת, התכוננו, השתפשפו וניגשו להקליט. הם עשו בשכל ובחרו את המפיקה Sylvia Massy שעבדה עם הרבה להקות שהשפיעו עליהם, גיבורים מוזיקלים שונים וגם עם הקולגות הישראלים Seek Irony, תוסיפו לעניין הזה את המאסטרינג שעשה להם אגדה אחרת, אדון James Murphy שעבד בזמן אמת עם Death, Obituary ואגדות נוספות ותקבלו אלבום שעוד לפני שנכנס למערכת, כבר נמצא במקום איכותי מאוד.
האלבום נפתח עם האינטרו Lauds, פתיח דרמטי המכיל לחישות, זמזומי גיטרות ותופי מצעד עצבניים, כולם מובילים למאסה של Dear God, פתיחה מוצלחת שמשלבת מלודיה עם כבדות שמובלת בשירה/נאום של הסולן המאוד מוכשר אלעד קורן שמגיעה לקתרזיס גראולים ושירה טעונה ב C PART שקצת הזכירה לי את הימים המוקדמים של Korn, עם חספוס מטאלי יותר בולט. Cannot Go מלודי יותר אך שומר על הקו הכבד של הלהקה, כשלקראת הסוף השיר נהיה יותר ויותר כבד, כבדות שמלווה בגיטרות החורקות של אסף הגיטריסט שמתבל מדי פעם בסולואים לא רעים בכלל ובבס של אנדריי הבסיסט שמוסיף נגיעות של גרוב . ההפקה נשמעת היטב וכל כלי מקבל את הכבוד המגיע לו.
Loser Friendly בעיני הוא השיר הטוב ביותר באלבום, קצת דומה לשיר הקודם אבל בעל מלודיה הרבה יותר מפלחת, לא יודע לשים את האצבע בדיוק אבל יש משהו יפה ומרגש בעליה של השירה האגרסיבית ואז הפרה פזמון עם שירת הקלין המאוד נוגעת שמלווה בדקלומים שקטים של אלעד. השירה ועבודת הגיטרות עושות את השיר הזה לכה הדוק ויפה עם תחושה גרוב מטאלית חזקה. Bug הוא השיר הכי מוכר של ההרכב עד כה, שכבר הוקלט בעבר וזכה לקליפ חדש לכבוד האלבום. הוא די אידיאלי עבור סינגל כי הוא מייצג מדויק של עבודת הלהקה – אלטרנטיב מטאל טעון רגשית עם גרוב שמכה חזק בין העיניים.
Animal טעון גם הוא, אבל די עובר ליד האוזן, למרות הפזמון המדבק והשירה האגרסיבית המגניבה. Nothing's Right למרות היותו אולי השיר הכי כועס באלבום לא מצליח להתבלט מספיק בשביל להמשיך איתי להאזנות הבאות. באיזה שהוא מקום זו בעיה ששירים נוספים באלבום סובלים ממנה – כי למרות הכתיבה המצוינת, היכולות של חברי ההרכב וביחוד של אלעד הסולן ששר את נשמתו באלבום וההפקה המצוחצחת, ישנם הרבה שירים שיכלו להיכתב טוב יותר, או שאולי זה אני שלא מצליח להתחבר אליהם כל כך כדי שישארו איתי לאחר ההאזנה.
אז שאפו ל Onoma, שהגשימו את חלום המטאל הציוני והוציאו גם הם אלבום בכורה משובח בהחלט. מי שאוהב מטאל אלטרנטיבי, רוק אלטרנטיבי וניו מטאל חייב את האלבום הזה לעצמו, שכן מדובר באחד היצוגים הכי מוצלחים של הארץ בתחום. שאר חובבי המטאל אולי קצת פחות התחברו אבל מבחינתי Onoma עשו את שלהם והוציאו אלבום שגם אם הוא קצר במקצת, מייצג אותם ואת המוזיקה שלהם בצורה מעולה ומשרת את הלהקה בצורה הטובה ביותר כאלבום – תיעוד מוצלח של האנרגיות של ההרכב בהופעה חיה ושל המוזיקה שלהם, תוך כדי הצגה מיטבית של הצליל והנוכחות שלהם כלהקה. חובה לכל מי שאוהב מטאל קצת אחר בארץ ולמי שזוכר חסד נעורים למוזיקה שעליה גדל.