Ooze – Ooze

אז איך בעצם הגעתי לאלבום הבכורה של Ooze? כמו כל סיפור אהבה הכל התחיל במכר משותף. במקרה הזה להקת Grime (שההכרות שלי איתם פחות או יותר לפני שנה וחצי גרמה לי לפזול לכיוון ה Sludge-Stoner מלכתחילה) להקה שהכרתי בזכות כתבת שת"פ שעשינו פה במגזין לכבוד ראש השנה והמולצה בחום וגועל ע"י רני זגר. כשהגעתי לגד מחברת התקליטים המקומית Total Rust בעקבות אותם Grime הוא דחף לי ליד דמו שהתנוסס עליו השם Ooze ואמר לי שאני הולך להנות גם מזה ושמדובר בחברים של Grime מאותה עיר באיטליה. סגנונית זה לא היה אפל רשע או מלוכלך באותה מידה אבל אפשר לומר שנהנתי מאותו דמו ולכן כששמעתי ש Total Rust מוציאים את אלבום הבכורה של ההרכב ידעתי שאני חייב להניח עליו את הידיים השעירות שלי.

אני מניח שרוב הקוראים יודעים ומכירים Sludge Metal מהו אבל אם השמות Eyehategod, Crowbar, Grief או Neurosis תמיד חלפו לכם ליד האוזן ואתם רוצים שאסכם לכם את מהות הז'אנר בקצרה, עיצמו עיניים, שתו וויסקי זול ודמיינו את Black Sabbath עם סאונד מלוכלך יותר וסולן עם גרון עוד יותר מלוכלך. ז'אנר ששם דגש על האיטי, הכבד, השמנוני, המעושן והמלוכלך. אבל בהמון המון חן. האח היותר קליל – הStoner נמצא לרוב באותה נשימה עקב דמיון סגנוני די מובהק, ההבדל העיקרי הוא בהגשה, במהירות ובאוירה שהולכים לכיוונים טיפה אחרים.

מה החברים ב Ooze מביאים לשולחן? מוטציה סגנונית מהנה של שתי הסגנונות, שמציגה מטאל מלוכלך אך נגיש מאוד יחסית לז'אנר, שמאפשרת גם למי שלא שמע דברים בסגנון להכנס ולהתחבר בקלות יחסית לאחד הז'אנרים היותר מלוכלכים, מכאיבים וקשים במטאל.

לאחר Intro קצר שכולל פידבקים וציטוט מסרט שאולי אתם תכירו אנחנו צוללים לחיה ששמה Ooze, ו Thankless Life מנחית עלינו את המכה בשלבים. הסולן Andrea מתבלט מאוד על רקע הסאונד המופק היטב של האלבום ושאר ההרכב שקצת נשמע מרוחק ממנו, והשיר שמדבר על הרצון לא להבלע בשגרה המייאשת הולך והופך איטי וכואב יותר לקראת סופו.

הסאונד של האלבום שעבר מאסטר אצל James Plotkin שעבד עם המון הרכבים בולטים בז'אנר כגון Buzzoven, Ilsa ועוד לוקח את הלהקה לכיוון נקי ומופק יותר מאשר הסאונד שהיה להם בדמו הבכורה. בגדול זה דבר טוב ומתבקש באלבום אולפן אבל עבורי זה קצת הוריד מהעוצמה של הרכב ובשירים הראשונים באלבום זה מורגש טיפה יותר. שיר כמו Night Gastrix Reflux שנפתח בשאגה מרגיש שעם קצת טיפה יותר בשר ולכלוך יכל להיות עוצמתי אפילו יותר. אבל גם אם הם נשמעים טיפה מופקים יותר, ההרכב הזה עדיין נשמע מחוספס ומלוכלך ע"פ הספר הלא כתוב של הסלאדג'.

Worthless הוא המנון מתמשך של הרס עצמי איטי וכואב. כזה שגורם לך לתהות באיזה שלב בחיים שלך התמלאת בכל כך הרבה שנאה כדי לשבת ולהנות מכל פריטה וסנר מכאיב ב 4:33 דקות של רעל מוזיקלי. אמרתי רעל? The Smoke Told Me How ארסי עוד יותר.השיר מספר על רצח בחסות ג'וינט של 2 בלילה בסמטה חשוכה ובבניה איטית לקראת הסוף ההרכב לוקח את השיר למקומות חדשים עם סיום שנגרר לאט לאט כמו אותה סכין שדוקרת שוב ושוב ולא משאירה שבוים.

אי אפשר להגיד על Ooze שהם עושים משהו לא נכון, אבל בכל זאת לעתים השירים מרגישים כאילו הם מרימים לקראת הנחתה שלא ממש באה, Theft Of State היא דוגמה די טובה לכך. הכל נשמע על הכיפאק אבל לעתים הם קצת נבלעים לתוך המקומות היותר שבלוניים של הז'אנר והקצת משמימים למי שלא יושב לשמוע את האלבום מסטול ושקוע פנימה.

Experience The Hatred מעלה הילוך באלבום ברמת האגרסיות כשהשיא מגיע ב Shrine שהוא אולי השיר הכי טוב באלבום ושיר שעוד זכור לי לטובה מהדמו, הילולה של כל מה שאני אוהב בז'אנר, גיטרות מייללות, סולן מתייפח בשאגות ותופים שמכאיבים ממכה למכה. Row To The Guillotine חותם את האלבום בשיר ותוך 35 דקות ו 4 שניות אני בעיקר נשאר עם טעם של עוד ותחושה קלה של פספוס.

באלבום הבכורה שלהם, Ooze נותנים לנו מנה איכותית של מטאל מלוכלך, אבל כזה שיאפשר גם למי שעוד לא התלכלך במעמקי הז'אנר להתחבר אליו ולהמשיך הלאה לדברים כבדים יותר. אני מתאר לעצמי שעבור חלק ממי שמאזין לדברים הללו יש בו משהו טיפה קליל מדי ויש שיטענו שהוא לא נושך מספיק וכנראה שאותו קהל יעד לא ימצא פה את מבוקשו. אני אישית נהנתי ממנו בכל האזנה, ואני חושב שמעבר למוצר מושקע חיצונית יש פה מוזיקה של להקה עם הוצאה ראשונה נהדרת ואני לא רואה שום סיבה שבעוד כמה שנים לא תשמעו את שמם לצד ענקים אחרים בצד הזה של המפה המוזיקלית. מעבר לכך מדובר ביצוג אירופאי מכובד נוסף שמוכיח חד משמעית שהדור הבא כבר כאן והוא מיישם היטב את מה שלימדו אותו בניו אורלינס.