Opeth – Pale Communion

קצת לפני סופו של חודש אוגוסט רווי החום והלחות, שחררה Opeth את אלבום האולפן האחד עשר שלה. במעין אורח פלא, Pale Communion הצליח להסתנן מתחת לרדאר ולא זכה לתהודה תקשורתית נרחבת במיוחד עם צאתו. ישנו יסוד סביר להניח שלחלק משמעותי מכך תרמה התנכרותו של המאסטרמיינד היומרני והמשופם, Mikael Åkerfeldt, לקהל המטאל שאימץ את Opeth לחיקו והביא לחיזוק משמעותי בפופולאריות שלה מחוץ לגבולות סקנדינביה. Heritage, אלבומה הקודם של Opeth, הפשיט את ההרכב לחלוטין מהאלמנטים המטאליים שבו, וקיבע את המעבר הסגנוני החד הזה כשינוי פנים של ממש – לא חלילה איזו גחמה חד פעמית כמו זו של Damnation.

אמביוולנטיות מצד הקהל אינה זרה ל-Opeth – גבות רבות הורמו עוד משחר התעצבותה הסגנונית של Opeth, ששיאה הגיע תוך כדי שיתוף הפעולה האמיץ שנרקם באולפני ההקלטות בין Åkerfeldt ולהקתו לבין אביר הרוק המתקדם המודרני, Steven Wilson. לעומת זאת, על אף התקדימים שבישרו על סופה של Opeth כלהקת מטאל פר-סה עוד לפני כן, Heritage היה סיפור אחר לגמרי: הוא ממש פילח את הקהל של Opeth – חלקם היו אותם המאוכזבים שהספידו את Opeth עם צאת האלבום, במקביל אליהם – המעריצים האובססיביים, שיברכו על כל נפיחה שתשוחרר ממחנה Opeth ללא כל תנאי או שמץ אובייקטיביות, ואחרונים, המחזיקים בדעת המיעוט – מי שראו ב-Heritage סוג של משב רוח רענן, יצירה פרוגרסיבית צבעונית, בלתי צפויה ומרתקת. אנוכי נמנה עליהם.

כבר מההאזנה הראשונה לאלבום, התגבשה אצלי התחושה שהוסיפה לאחוז בי גם בכל שאר ההאזנות שהענקתי לו מאז – האלבום עצמו מרגיש פושר למדי. בנוסף לכך, הוא מתקבע סביב תבניתיות מסוימת, שאמנם שומרת על הקדרות האופיינית ל-Opeth, אך בכל זאת נעדרת מיחסי "הגאות והשפל" שאפיינו גם את אלבומיהם הלא-מטאליים – Heritage הנזכר לעיל ו-Damnation האלמותי. עושה רושם ש-Åkerfeldt ניסה למצוא איזשהו קו תפר בין השניים, ובכל זאת, התוצאה אינה מתאפיינת בתעוזה וביצירתיות של Heritage, או בתמהיל האמוציות האותנטי שעיצב את Damnation. בדומה ל-Heritage, גם כאן הוא מנסה להישען על ההשפעות מאבותיו המוזיקליים משנות ה-70', רק באינטרפרטציה מודרנית ושופעת מלודיות יותר, באופן שאף מזכיר, מבחינת סגנון השירה והאווירה הכללית במידת מה את Ghost Reveries.

האלבום דווקא נפתח עם הצלע החזקה שבו – Eternal Rains Will Come, שכבר מתבלט בשל הרומן המשולש המצוין שנרקם בין הגיטרות של Åkerfeldt ו-Fredrik Åkesson לחומת הקלידים של Joakim Svalberg, כשהשניים האחרונים מספקים גם הרמוניות קוליות שמחמיאות לשיר. ישר אחריו מגיע Cusp of Eternity, השיר הכבד ביותר באלבום הלא-כבד-בעליל הזה, שאף נוגע במידת מה במלודיות מזרחיות (עד כמה שאפשר, כמובן, כשמדובר באשכנזי מובהק כ-Åkerfeldt), בו מתבלט לטובה התיפוף המדויק של Martin Axenrot המופלא.

לאחר ששני השירים הללו מסתיימים ומשאירים אחריהם תאבון לעוד – האלבום צולל לתהומות של שעמום ובינוניות, כשמדי פעם מבליחים להם פה ושם כמה קטעים מעניינים ששזורים להם בין השירים במעין תפזורת, במקום לשמור על עקביות. איבוד העניין מצדי היה בלתי נמנע. כלומר, קחו כדוגמה את השיר Voice of Treason – רובן של ששת הדקות הראשונות נשען על אותו מקצב תופים מעיק. ואז, ממש לאחר איזשהו תמהיל סולואים ומשחקי סולמות מחוכמים אך כמעט אקראיים – מגיע שיאו של השיר, המקצב משתנה וכלל הכלים מתגברים ועוטפים את שירתו המהדהדת של Åkerfeldt. ארבעים שניות של פוקוס מתוך 8 דקות שרובן, מרוב ניסיונות לשמור על פוקוס – מאבדות אותו כליל. המגמה הזו היא מאפיין בולט שנמצא בעוכריו של האלבום. בנוסף לכך, גם מילות השירים של מיודעינו כבר הופכות לקלישאה, עם אותו השימוש השחוק במילות קינה ותוכחה אשר שואלות מטאפורות מעולם הטבע הדומם באופן מאולץ להחריד. למעשה, מאותו רגע בו צמד השירים הראשונים מפנים את מקומם, מה שמצליח לרומם במעט את האלבום הוא הקטע האינסטרומנטלי בן הארבע דקות וחצי הקרוי בפשטות Goblin. קטע זה מהווה אתנחתא מעניינת וגרובית למדי בין נבכי השעמום שפקדו אותי במהלך ההאזנות החוזרות שהענקתי לאלבום. הקסם של אותו קטע נשען בעיקר על ההימנעות מהאסתטיקה היומרנית של מרבית השירים, בין השאר בגלל חוסר הצורך בלתפור עבורו ליינים של שירה בצורה מעושה.

לזכותו של האלבום בגדול, אני יכול לציין כי רמת הביצועים בו היא ללא רבב, כמו גם בניית המעברים והסולואים שעובדת בזכות ה-musicianship בו מצטיינים Åkerfeldt ואנשיו. כמו כן, Åkerfeldt מתעלה על עצמו מבחינה ווקאלית, אלמנט שהשימוש המוגזם בריוורב לעתים נוטה לטשטש. בסופו של דבר, השירים באופן יחסי מצליחים להחרט היטב בזיכרון – אם כי לאו דווקא לטובה. כל אלו, לו היו מתחדדים יותר – היו יכולים להפיח חיים גם בשירים המוצלחים פחות באלבום, ולהחמיא אף יותר לשירים המעטים הטובים שבו.

Pale Communion בין השאר מחטיא לסגנון אותו הוא מבקש להלל, כי הכל בו נעשה בצורה "ישרה" מדי – החל מבניית השירים, שנשמעת ברובה כמו מלודיה שלתוכה הושתלו פרגמנטים שאינם מתחברים זה לזה, הפקה בלתי נושמת ונטולת דינמיקה (מה שקצת מפתיע נוכח המעורבות של Wilson בתהליך) וכלה בשחיקת היסודות שהפכו את Opeth להרכב מעניין מלכתחילה. אכן, נראה כי נשארו חלק מהכרומוזומים המרכיבים את המוזיקה של ההרכב, ואשר לאורך שנים של ניסוי וטעיה עבדו יפה. אך אלבום זה נשמע כשאיפה להישמע כמו King Crimson, רק ללא ה-state of mind הדרוש בכדי ליצור מוזיקה שמתיישבת היטב בנישה הזו. הוא רחוק מלהיות אלבום רע – אך הוא פשוט לא מעניין מספיק בכדי לגרום לי לחזור אליו מרצון, ובכך הוא למעשה מכתים את הקטלוג האיכותי של Opeth.

הייתי רוצה לקוות ש-Pale Communion הוא סוג של פאלטה רגעית ולא הלך רוח קבוע שיפקוד את Opeth מעתה ועד עולם, אך החשש שלי הוא שהתגובה המהדהדת של מעריצי הלהקה להתנתקות האגרסיבית שלה מהפן המטאלי ממנו צמחה, זעזעה את העולם של Opeth, ואף קיבעה אותה סביב איזשהו comfort zone שימנע ממנה למשוך את הרוק המתקדם שלה גם לכיוונים מסקרנים כמו זה שבו התאפיין Heritage. כל אלו, בשורה התחתונה, מהווים הסבר הולם לסיבה שככל הנראה בגינה Pale Communion התקבל בקרירות יחסית.