מתי אתם יודעים שהזדקנתם ? מה הם הסימנים המוחלטים שאתה לא סתם מבוגר, אלא זקן ? יש אנשים שיש להם מפרצים כבר בגיל 21, אז זה לא יכול להיות זה. יש כאלה שמסתובבים עם כאבי גב וגלי חום כל החיים שלהם, אז אי אפשר להתייחס למצב הבריאותי. אני אישית חושב שאדם נחשב "זקן" ביום שהוא כבר לא מסוגל להנפיק שום דבר חדש. זה לא משנה אם מדובר בציור בסגנון קיים, יצירה קולנועית ששואבת מהעבר יותר מההווה, או שיר בטעם של פעם – העניין הוא שלא מדובר בהצדעה, לא מדובר בערגה לזמנים טובים יותר – אלא בהודאה הכנה של "זה מה שאני אוהב, נכון, אבל זה גם הדבר הכי טוב שאני יודע לעשות." הדבר מאד בולט אצל הלהקות הזקנות הטובות יותר. אפשר ללגלג על זה עד מחרתיים – אבל Overkill לא נמצאים פה "רק" 30 שנה, אלא נמצאים פה גם במשך מיליון אלבומים. כל פעם שאני סופר את האלבומים שלהם, אני נאלץ להחסיר ולהוסיף – והכול הופך למשוואה מתמטית מסובכת. וזה לא שהם פעילים מסוף שנות ה-60 כמו Judas Priest, הרי Feel The Fire יצא רק ב-1985, ועם כל הכבוד לדמואים שהיו פה לפני – Overkill לא יכולה לעמוד ולהוכיח שהיא להקת ה-Thrash Metal הראשונה, כי היא לא. הם אמנם הביאו משהו מיוחד משלהם, הערבוב של ה-Punk עם ה-Heavy Metal המסורתי מעולם לא נשמע אוטנטי יותר כמו בשני האלבומים הראשונים של Overkill – ולאחר מכן עם צאתו של Under The Influence – הלהקה כבר התמזגה אל ז'אנר ה-Thrash Metal האמריקאי העולה – כאשר הבינה שהיא חלק מהמפכה המוסיקלית של עולם המחתרת המטאלי.

אבל מאז חלפו להם כל כך הרבה מים מתחת לגשר, שאיש לא זוכר את כל זה בצורה הזו. כולנו זוכרים את Overkill בתור הלהקה העיקשת והקשוחה הזו שלא מתפשרת, חובטת בשירי Thrash Metal אלבום אחר אלבום (אחר עוד אלבום וחוזר חלילה) – ומה שאנחנו זוכרים מהם זה רק שהייתה להם תקופה פחות טובה (שמשוערת פחות או יותר לאלבום From The Underground And Below) וש-Ironbound – אלבומם האחרון (ה-15 במספר ? 16 במספר ? לעזאזל עם זה !) מ-2010 היה חזרתם לגדולה. עם כל זה אני מסכים – בעיקר עם ההילולה אודות Ironbound – אבל כבר היללתי אותו במגזין זה, והנה יצא לו אלבום נוסף. הלהקה הזו לא מפסיקה לצבור חומר וליצור, לרסק ולרתק. האלבום החדש נקרא The Electric Age – ועם השם שמריח כמו תחילת המאה ה-20, באה Overkill ומרסקת כמו טרקטור. בקצרה : זה אדיר אבל זה לא חדש, ואחדד ואומר ש-Ironbound היה יותר טוב ונתן בראש יותר חזק. זה לא עושה את האלבום הזה לפחות מטוב מאד, אבל כמו ש-Enemy Of God לא היה כזה אימפקט לעומת Violent Revolution של Kreator, או Shovel Headed Kill Machine אחרי Tempo Of The Damned של Exodus – קצת קשה לי להתרגש מהחזרת העטרה ליושנה, אחרי שהיא כבר התממשה בשיאה לפני שנתיים.

אז שני השירים הראשונים הם הטובים ביותר באלבום. Come And Get It מתחיל עם פתיח מלודרמטי והופך לגלגל ענק של Thrash Metal מגניב, מהיר ומכאיב. ההפתעה באמצעו – קטע של Sing-along מתבקש וקולע שמהדהד לי בראש גם חמישה ימים אחרי ששמעתי את השיר בפעם האחרונה. האמת היא שדווקא הפזמונים הקליטים המצוינים האלה הם מה שעשו את Ironbound כל כך מעולה – ומאד חסרים לי באלבום הזה, אבל ניחא. Electric Rattlesnake הוא פשוט שיר Overkill מצוין – פזמון מוחץ, ריפים אגרסיביים, סולואים חשמליים ו-Bobby 'Blitz' Ellsworth עולה באש. נדמה ששום דבר לא מסוגל לעצור את המטורף מ-New Jersey – הוא עדיין צורח מלוא גרון, כאילו הדבר לא השמיד אותו על הבמה כבר פעם אחת ב-2002.Wish You Were Dead הוא שיר נחמד, לא מלהיב יותר מדי – ומזכיר מאד את Overkill של תקופת הביניים מ-Killing Kind, אך Black Daze הוא כבר הרבצה גרובית ומתגלגלת נוטפת זפת בטעם Black Sabbath. אחרי ששירים כמו Old Wounds, New Scars ו-Drop The Hammer Down יתגלגלו לכם במערכת (על מי אני עובד, באייפון) תבינו שלא נס לחם של Overkill, ועם הסיומת האקוסטית של Good Night שנראה כאילו הולכת לסיים כל הופעה שלהם מעכשיו – תבינו שעברתם מסע כומתה קטן של בוגרי סצינת המטאל האמריקאית על כל תחלואיה. Overkill מוכיחה בפעם נוספת שלא משנה ממרומי איזה גיל (Ellsworth כבר נושק ל-54 אוטוטו) הלהקה הזו עדיין מרביצה ללא רחם. אין פה שום אלמנט של האטה והתרככות – להפך, נדמה שהאלבום הזה מעלה את ההילוך שהיה בשירים המהירים כמו Bring Me The Night מהאלבום הקודם.

אי אפשר באמת לשחק אותה מופתע. הביקורות על Ironbound היו מצוינות – ונראה שבין כל ה-Necroshine וה-Bloodletting – הלהקה הזו התעייפה מה-Thrash בפורמט אותו הם הכירו לאהוב לתקופה ארוכה של עשור ואז הבינו שהם מתגעגעים. בסופו של דבר – אדם אשר אומר לכם ש-Overkill מנגנת Old School Thrash Metal כמו פעם, ומצפה באלבומיהם הנוכחים לריצות על הגיטרה ומלודיות שירה סטייל Years Of Decay הוא או שקרן או סתם לא מצליח לאמוד את ההבדלים – אז כדי לסבר אוזניכם – לא, לא מדובר בחזרה לשורשים. אבל לא צריך להתעקש על מוסיקה מיושנת רק בגלל שהגעת מדור שהדבר הכי כבד שהיה לך בחנות התקליטים היה Van Halen. Overkill עדיין מוכיחה שהיא יכולה לערבב כמות נכבדת (נאמר בערך 80%) של Thrash Metal יחד עם אלמנטים שלימים נקראו Groove Metal או Traditional Heavy Metal או פשוט Crossover בגלל כמות ה-Punk שפעפעה מהם. שורה תחתונה – כל ההתפתחויות שעברו על Overkill במרוצת השנים לא הזיזו אותה במאומה בין אלבום לאלבום, רק בראייה רטרוספקטיבית של 30 שנות קריירה אפשר בעצם לבחון את הנושא לעומק ולראות שכן היו פה שינויים – בעיקר שינויים בליין-אפ שהביאו שחקנים חדשים לזירה. אבל ההרכב הזה יציב לפחות חצי עשור, ואצל רוב להקות המטאל בעולם זה כמעט ונצח, במיוחד אצל להקה שלא מוציאה אלבום כל חצי שנה, אלא פעם בשנתיים כמו במקרה של Overkill – ובאופן עקבי. מה שמוביל אותי למסקנה של מה נחשב זקן. להיות זקן זה לסקור ארבעה אלבומים של Overkill במגזין אחד, לא כולל אלבום באמצע שפשוט לא הספקתי לסקור. זה להיות זקן באמת.