Papa Roach – The Paramour Sessions

19/11/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. ...To Be Loved
  2. Alive (N' Out Of Control)
  3. Crash
  4. The World Around You
  5. Forever
  6. I Devise My Own Demise
  7. Time Is Running Out
  8. What Do You Do?
  9. My Heart Is A Fist
  10. No More Secrets
  11. Reckless
  12. The Fire
  13. Roses On My Grave

אנשים מתבגרים, עוברים תהליכים בחיים, שומעים מוזיקה חדשה, מושפעים מדברים אחרים. כל אלו ועוד עשרות תירוצים אחרים לא יוכלו להצדיק את הדיסק החדש של Papa Roach. מספיק להעיף מבט חפוז על העטיפה האחורית של הדיסק ולראות שמשהו כאן לא בסדר. לא כל יום פורים ואולי התמונה צולמה דווקא ביום הזה. Papa Roach נראים חסריי זהות משל עצמם, טרנדים מידי, משהו בין Green Day ל-Velvet Revolver לאלף ואחת להקות שיש היום. וזה סבבה להיות אופנתי, אבל עדיף להמציא את האופנה ולא ללכת אחרי.

בשנת 2000 יצא אלבום הבכורה הרשמי של Papa Roach. הדיסק שנקרא Infest ובאמת הצליח להביא משהו חדש לאופנת הנו-מטאל ששלטה באותם ימים. הלהקה הצליחה באופן יוצא מהכלל לחבר את הריפים המטאליים עם פאנק-רוק והיפ-הופ, בזמן שהשירה נעה בין ראפ לשירת פאנק רוק עם קצת צרחות. החיבור הזה, לא הגיוני ככל שהיה, תפס ממש חזק, ולהיטים כמו "Last Resort" ו-"Broken Home" כבשו את המצעדים והפכו להמנוני התקופה. נוסף על כל אלו, הטקסטים האישיים והאמוציונליים, השפיעו על גל שלם של להקות שבאו אחריהם.

שני האלבומים שבאו אחרי Infest לא יצרו המשכיות ומשכו יותר לכיוון של פאנק-רוק, עם קצת נגיעות של אימו. הלהקה כמעט נעלמה וכדי לחזור שוב על הסוס, וכמו להקות גדולות וטובות, Red Hot Chili Peppers ו-Incubus, סגרו את עצמם בתוך בית ענק, העמיסו ציוד הקלטה ופשוט הקליטו את מה שיצא. The Paramour Sessions, באמת במידה ניכרת הרבה יותר טוב מהאלבום הקודם, Getting Away With Murder. השיר הראשון, "To Be Loved…" מבשר על איזה משהו חדש שהולך להגיע, העוצמות שלו עוברות, והאנרגיות חזקות. אבל אוירת החגיגה משתלטת ופוגמת בשיר, ובכלל איך אפשר להשוות את "Cut My Life Into Pieces, This Is My Last Resort ", ל-"Whoa-o! I Just Wanna Be – Wanna Be loved" – זה פשוט לא קורה. כי זה לא אמיתי, וזה לא כועס.

"Alive", השיר השני בדיסק, מושך עוד יותר לכיוון פאנק-רוק, עם ריף ברייקים מגניב, ושירה שמזכירה את ג'ראהד מ-(Hed) P.E, יש לשיר דרייב והכל דוחף קדימה, ההפקה מצויינת, ובכל זאת, לא עובד. מה שמעצבן במיוחד, היא הידיעה ש-Papa Roach יכולים להביא אותה, הכישרון כבר שם, רק צריך הכוונה נכונה. כך לדוגמא הבתים של "Forever", לוקחים לכיוון של Depech Mode , ואיכשהו, זה עובד מצויין, בולט הרבה מעל כל מה שהיה עד עכשיו. לצערי, כשמגיע הפזמון, הכל חוזר לקדמותו והבנאליות לוקחת את ההגה בשיר. "Time Is Running Out" מתחיל בדיוק כמו עוד שיר של בון ג'ובי. זה בערך השיר השיר הכי צפוי ששמעתי, מאוד פופי בסגנון הלהקות שב-TRL מאוד אוהבים. אולי זה עובד באמריקה, אבל בשבילי, זה קלישאתי וגובל בגיחוך, ומה הקטע של לצעוק "וואו – או" כל הזמן?

הבאס המדוסטרש בפתיחה של "My Heart Is A Fist", מפיחה בי תקוה חדשה, גם השירה בבית הראשון נותנת תחושה של משהו טוב שהולך לבוא. אבל הבעיה היא בטקסטים, שנשמעים כאילו נלקחו מהספר Songwriting For Dummies. הפזמון של השיר סוחב מאוד אחורה, והכל מתחבר למן עיסה דביקה של קיטץ' נוסחתי וקלישאתי. כמובן, אסור לשכוח את קטע האלטון ג'ון בסוף השיר, בו נשאר רק Jacoby Shaddix ופסנתר. למרות המילים הרעות שאני יכול להגיד על הדיסק, אני ממש משוכנע שמי שאוהב רוק שנות ה-80, קצת גלאם עם נגיעות של פאנק רוק, יוכל ממש להנות מהדיסק. ההפקה והסאונד שלו מעולים. בשבילי, זה יותר מידי. הדיסק הזה גורם לי לשים שוב את Infest ולהיזכר בימים הטובים של Papa Roach.