Paradise Lost – In Requiem

מי שמכיר את Paradise Lost יודע עד כמה חשובה הלהקה הזו להתפתחות המטאל. הלהקה, שהתחילה דרכה ביורקשייר שבאנגליה ב 1988, בעצם טבעה את המושג גות' מטאל, ועשתה עבור הז'אנר יותר מכל להקה אחרת בתחום. הם התחילו כלהקת דת' מטאל עם יסודות של Doom, אבל היה זה אלבומה השני – Gothic, ששינה את התמונה ואת תולדות הלהקה, לצד תולדות הגות' מטאל.

האלבום, שיצא ב 1991 בחברת התקליטים האנגלית Peaceville, היה אלבום שלקח מספר יסודות ש Celtic Frost עשו לפני כן, כלומר – שילוב שירה נשית ועיבודים סימפוניים, ולקח אותם כמה צעדים קדימה, הזמרת הפכה להיות חלק אינטגראלי מהשיר, העיבודים התזמורתיים פעלו לצד הכלים המטאלים, והתוצאה הייתה לא פחות ממהפכנית. בתקופה ההיא, ובשנים שהלהקה התחילה, היה הגות' רוק אחד הז'אנרים החזקים, ולהקות כמו The Sisters Of Mercy ו Fields Of The Nephilim משלו במוזיקה, במיוחד באירופה ובאנגליה, ו Paradise Lost שילבו את היסודות של הגות' רוק במטאל וייצרו את מה שרוב האנשים רואים כהתחלת הגות' מטאל.

רק שהלהקה, שחידשה והמציאה, לא רצתה להפסיק כאן. הם הוציאו את האלבום האגדי Shades Of God, שעבד על קרקע דומה והוסיף עוד מספר יסודות מלודים, ולאחר מכן את Icon ו Draconian Times, כשבאחרון השינוי הבולט ביותר היה העובדה כי סולן ההרכב – ניק הולמס, החליט לרדת בהדרגה מהגראולים המפורסמים שלו, ולעבור לשירת גות' עבה סטנדרטית יותר.

שנתיים לאחר Draconian Times, חטפו מעריצי הלהקה בעיטה לאזורים הרגישים בגופם בדמות האלבום One Second. הלהקה הפסיקה עם הגראולים, הכניסה למוזיקה קלידים ואפילו סיקוונסרים, והפכה את המוזיקה לקלה ומלודית בהרבה ממה שהייה לפני כן. אלו שהיו עם הלהקה מתחילה, בעיקר זעמו, וחלק ניכר מהם הפנה את גבו אליה, למרות שאני, ועוד כמה אנשים שאני מכיר, בהחלט אהבנו את האלבום, למרות השינויים שחלו בלהקה.

אבל אם זה היה צעד בעייתי, אז האלבום שאחרי – Host, כבר היה ממש ירייה בראש כל מי שזכר חסד נעורי הלהקה. להקת המטאל הקיצוני הוחתמה בחברת התקליטים הענקית EMI, חבריה הסתפרו, לבשו את מיטב מחלצותיהם, והפכו להיות Depeche Mode. אין יותר מידי דרכים אחרות לראות זאת, גיטרות כמעט ולא היו באלבום, בעיקר הרבה אלקטרוניקה, ו Paradise Lost כבר לא הייתה Paradise Lost.

כשיצא האלבום שאחרי – Believe In Nothing,כבר לא היה כל כך מי שיקשיב וישמע את הלהקה מחרבנת את הקריירה שלה עוד יותר. מאז הלהקה הספיקה להוציא שני אלבומים שהיוו חזרה מסוימת לשורשי המטאל שלה, היא עברה לחברת תקליטים אחרת, אבל נראה היה כי נשכחה בעבר, עוד להקה אגדית שעשתה את שלה – ועכשיו יכולה ללכת.

ואז מגיעה שנת 2007, הלהקה מוחתמת באחת מחברות התקליטים המתמחות במטאל החשובות יותר שיש – Century Media, ועושה קאמבק שלא ניתן היה לצפות מראש גם אם אורי גלר היה סופר עד 3, 10 או חמישים.

הדבר הראשון שבלט לאוזני כל מי ששמע את האלבום, אפילו בשמיעה ראשונית, הוא שמדובר באלבום הכבד ביותר של הלהקה מאז צאת Draconian Times ב 1995, אלבום שמבוסס על גיטרות ולא על קלידים או סיקוונסרים, אלבום שהסאונד שלו כבד, רב עוצמה. כמו כן, הביצים מצאו את דרכן בחזרה לקול של ניק הולמס, אם בשיר הראשון שבאלבום – Never For The Damned, הוא נותן גרסא עבה וצרודה מזו שבה השתמש בעשור האחרון, אז בשיר Requiem כבר יש סוג של איתות מכוחות שמעבר כשהגראול של הולמס קם לתחייה ומזכיר למה אהבנו אותו כל כך לפני חמש עשרה שנה.

מעבר לכובד ולאגרסיה, יש באלבום את התחושה הנכונה, את אותה מלנכוליה רבת עוצמה ודרמה שנעלמה זה מכבר, ברגע שהגיטרות המנסרות פורצות ב Never For The Damned, מבול של זיכרונות מהאלבומים הקלאסיים של הלהקה תוקף ללא שליטה, יש את הידיעה שהפעם מי שאהב את הלהקה בעבר מקבל בדיוק מה שרצה לקבל, ונמנע ממנו כל כך הרבה זמן.

הלהקה לא שוכחת את השירה הנשית שהיא שילבה בהצלחה לפני זמן רב, בשיר The Enemy נותנות הופעת אורח שתי הסולניות של להקת הגות' Tapping The Vein, הן לא גונבות את ההצגה, אבל הן מעניקות איזה נופך גות'י קודר לשיר, בליווי אופראי שצובע את התמונה בגוונים כהים, אבל לא מכסה את כל הציור בשחור, בדיוק במנה הנכונה.
אם נחזור לשיר Requiem, זהו בהחלט השיר הכבד ביותר שהלהקה הוציאה מאז Draconian Times, אבל גם בו יש משהו יותר, יש בו ריף שהוא כנראה מהטובים שהלהקה כתבה, משהו לא ממש אופייני, אבל איך שהוא הוא נשמע הגיוני בקונטקסט הכללי של האלבום.

זה ממשיך באופן דומה גם אחרי זה, שיר כמו Beneath Black Skies שוב נשמע כמו האצולה של סגנון הגות' מטאל, לעומת לגיונות מעמד הפועלים שאנחנו שומעים בשנים האחרונות. ולמי שהצליח להשיג את הגרסא המוגבלת של הדיסק, צפויה עוד הפתעה נעימה בדמות שני שירי בונוס מוצלחים לא פחות.

לסיכום, הלהקה שאותה כבר הספדנו בהחלט מראה כאן שחזרה מהמתים היא לא מדע בדיוני בלבד, ולמרות שלא תמיד הרכב שחוזר לשורשיו עושה את הדבר הנכון, במקרים רבים זה נשמע מאולץ ומגוחך, Paradise Lost עושים את זה בחן ובתבונה שאפיינו אותה בשנים הראשונות לקיומה. הלהקה שהמציאה סגנון אולי לא ממציאה אותו מחדש באלבום הזה, אבל היא בהחלט מוכיחה שהיא עושה אותו בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.