Clapsodra – Of Terror and Soul

בימים אלו יותר מתמיד, כשפחות להקות מגיעות לארץ, שלא לומר לא רוצות להגיע, לטובה ולרעה הפוקוס על שוק הלהקות המקומי גדל ולראיה, הרבה הופעות, הרבה מחוות ובתקופה שכזו אני אישית צמא לתוצרת מקומית באיכות גבוהה. לכן, כשקלפסודרה הוציאו את האלבום השני שלהם מה אני אגיד? לא כעסתי. במיוחד לא כעסתי לאור העובדה שהאלבום הראשון שלהם הוא בקלות אחד מטופ 5 האלבומים המקומיים האהובים עליי.

אז למי שלא מכיר, קלפסודרה היא להקת דום-דת' מקומית שקמה בשנות ה-90, נעלמה, וחזרה לפעילות לפני כעשור, שרה על מלחמות, משלבת כראוי גראולים עם שירה נשית (ועוד נגיע לעניין השירה הנשית בהמשך) ובכנות עושה מוזיקלית ובימתית עבודה רצינית להחריד שגורמת לי לתהות מתי יגיע תורם לחתום בלייבל ולהופיע ברחבי העולם מחוץ לקונכייה המקומית.

אז האלבום החדש נפתח בשיר Lust for Power, כנראה ה-שיר הבולט ממנו. אמרתי דום-דת' מקודם אבל האמת שקלפסודרה עושים לרוב מוזיקה מיד-טמפו מקפיצה. כן כן, דום מקפיץ. שמעתם על דבר כזה? עבודת הגיטרות מחושבת היטב, התופים סבלניים והגראולים העמוקים של סולן ומנהיג הלהקה אבי צדקני חורכים את תחילת השיר היטב (וזה המקום להערת מיקס קטנטנה, לטעמי היה מקום להקליט לאבי יותר שכבות גראולים ועם יותר ריוורב לצורך העומק שטיפטיפה חסר לי). המלודיה הראשית של השיר מובילה אותו היטב, השילוב בין הגראולים של צדקני לבין שירתה הדרמתית של עתליה שורקי הוא כמו שאני אומר: אתם יודעים מה התוספת הכי טובה להמבורגר? עוד המבורגר.

השיר השני Impending Doom ממשיך את הקו של קודמו עם תוספת קלידים שנותנת וייב קצת מזרחי והשירה של עתליה שורקי עוצמתית, מעין משחקת בתוך השיר וזה הזמן רגע לדבר עליה, כי בז'אנר שכזה כשמשלבים סולנית נוטים לרוץ לכיוון סגנון "היפה והחיה" אבל אם צדקני הוא האריה השואג, שורקי היא לא היפה שנותנת קונטרה אלא הזאב. כי מדובר בחיית טרף בפני עצמה שלא מחפשת את השירה הנקייה העדינה והמתחנפת שתיגע לכם בלב אלא שירת רוק מחוספסת או כמו שאני מגדיר אותה: "ארית'ה פרנקלין עם דיסטורשן". עכשיו דמיינו את השילוב הזה על שיר מלודי ומקפיץ ובגדול זה השיר, זה האלבום.

ואחרי כל הדום-דת'-רוקנרול קצבי וכיפי מגיע Subjugation שנפתח לאט ובדרמטיות עצובה עם קלידים שמבשרים על משהו רע שמתרחש, די פסקול של סרט שואה עד שנכנס הדיסטורשן עם התופים והצרחות של צדקני, הקלידים הדרמטיים ממשיכים ברקע ומתקבל שיר שיותר מתכתב מוזיקלית עם האוירה של האלבום הראשון של הלהקה. עבודת הקצב בשיר, השילוב של התופים עם הגיטרות והבס יושבת היטב, מוחמאת מאוד במיקס המעולה ובתוך זה מתקבל שילוב בין שיר כבד, דרמטי ומלא נשמה בעיקר מעבודת השירה של שורקי.

עכשיו תראו, כשאתה שומע אלבום אתה תמיד תחפש שיר פייבוריט בתוכו ועבורי הוא מגיע בדמות Hope שבו לראשונה ההתחלה השקטה גם מקבלת שירה עדינה ודרמטית, נקייה, גבוהה ומרחפת. השיר הוא הבלדה באלבום, מלאה בשכבות עדינות של קולות מעודנים על פריטה נקייה. כשהבס והתופים נכנסים השירה חוזרת להתחספס מעט אך בעדינות ובמידה. אחרי הבית השני כצפוי מגיע כבר הדיסטורשן, התופים כבר מתחרעים על המצילות כדי להגביר את הדרמה, השירה בהתאם, הקצב מתגבר, הולך וחוזר ומביא גם את קולו הנקי של צדקני שמפתיע בעדינותו ובאמת, מדובר בשיר שהוא פשוט מלאכת מחשבת מדוקדקת לאיך בונים בלדת מטאל מוצלחת. כן ירבו.

נוסחתית אחריה בלדה אמור להגיע משהו שקצת יותר ירים את האוירה ואולי אפילו שיר אגרסיבי אבל לא. הלהקה עוברת ל-Sleep My Dearest שגם הוא יחסית רגוע ומציג שוב חלק ניכר ממנעד השירה המרשים של שורקי לא רק מבחינת כמה אוקטבות היא יכולה להוציא אלא בעיקר היכולת לעבור משירת היפה-עדינה-גותית לשירת רוק מחוספסת שדוחפת את השיר ומתכתבת כל כך נכון עם הגיטרות והקלידים. כמוה, גם תפקידי הגיטרות והקלידים עוברים ממלודיות לניסורים, בונים מתח, מייצרים אווירת האדבאנג וניתן להגיד שבדומה לקודמו, גם השיר הזה לובש כמה כובעים ועובר מסע בתוך עצמו ובכנות? זה כל מה שאני מחפש בשיר. "שאפו ענק". -ש. שטיינבוך.

נראה שכאן נגמרה הסבלנות ללהקה לכל הקטע הזה של… סבלנות… אז Crazy Dogma עושה ההיפך מקודמיו. האח המופרע שמתחיל בעצבים של דיסטורשן וגראולים וצריך להרגיע אותו אבל גם כשהוא לכאורה נרגע הוא לא באמת רגוע. זה ילד מוצף רגשות בטנטרום שרק רוצה להתפוצץ, עובר מהר בין "הנה אני רגוע סתמו רגע ותקשיבו לי" לבין "תחזיקו אותי! אני אקרע אותו!". אני רק אגיד שילדים מופרעים עושים לי חשק להקשיב להם.

ואז מגיע אח של אותו ילד, ששמו Your Only Life, רואה שאחיו המופרע מקבל תשומת לב ואומר לעצמו שגם הוא יכול, רק שהשיר הזה, האח הקטן, הוא יותר רגיש ויותר קיצוני. יותר שירה נקייה מצד אחד, קטעים יותר כבדים מצד שני, סי-פארט שעושה הרבה דרמה עם השירה העוצמתית של שורקי לצד שילוב כמעט מבריק בין גיטרות וקלידים ואווירה כללית של תזוזות בלתי פוסקות בתוך הטנטרום.

אחרי Immotus שאני יכול להגיד שהוא השיר שהכי פחות עשה לי את זה באלבום למרות שבפני עצמו הוא מעולה, אבל הוא מגיע אחרי שירים יותר מעניינים ממנו, האלבום נחתם עם Korban שמארח את סולן אורפנד לנד קובי פרחי וכן, בימים אלו מוזר להגיד אבל אנחנו מחפשים קצת להיות עצובים והשיר הזה שם בשביל זה. שיר שאחרי ה-7.10.23 מייצג כל כך טוב תחושה של הרבה אנשים, להיות זה שנשאר חי בזכות אחרים, בזכות ההקרבה שלהם, להיות עצוב ומלא הודיה, להחזיק את הזיכרון של אלה שאיבדנו – כל זה מתנקז בשיר עצוב, דרמטי ונוגע שאי אפשר להישאר אליו אדישים. ללא ספק השיר הכי טוב שאפשר כדי לחתום את האלבום הזה.

לסיכום, אלבומה השני של קלפסודרה נע על רצף שבין דרמטיות, עצב וכאב ועד עצבים, ניסורים, שירה עוצמתית וכל זה בליווי עבודת קצב מעולה, מלודיות נהדרות הן בגיטרות והן בקלידים, מיקס שעושה חסד עם השירים ומעל הכל עבודה ווקאלית של שני סולני הלהקה שמביאים משהו אחר מאוד ומבורך לשילוב בין שירה גברית לשירה נשית במטאל.