Paradox – Electrify

Electrify של Paradox, הוא ההיכרות הראשונה שלי עם הלהקה הגרמנית הותיקה. שמעתי עליה בעבר, אבל זה פעם ראשונה שיוצא לי לשמוע אותה. Charly Steinhauer, הגיטריסט \ סולן, הקים את Paradox בוורזבורג שבדרום גרמניה, ביחד עם Axel Blaha אחרי שניגנו במספר הרכבים ביחד, והתחילו להפציץ ת'ראש.

השניים משכו את תשומת הלב של Roadrunner Records שהחתימה אותם, וקיבלו על שני האלבומים הראשונים שלהם שבחים רבים בתקשורת, כולל פרסים מרובים ואפילו כתב ב-Kerrang שהכריז עליהם כ-"מטאליקה החדשים". אבל הביקורת המחבקת לא תורגמה למכירות, ויחד עם שינויים רבים בליין-אפ, הלהקה השהתה את פעילותה בסוף שנות ה-80.

עשר שנים מאוחר יותר ב-99', התעניינות של חברות תקליטים גרמה לצ'ארלי להתניע שוב את המנוע מאחורי Paradox, שביחד דפקו קאמבק ראשון במספר בהופעה ב-Wacken, ומאוחר יותר חתמו ב-AFM שהוציאה להם אלבום בשם Collision Course, ששוב, קטף ביקורות משבחות, אך לא הביא את הלהקה לצאת לסיבוב הופעות.

מאוחר יותר צ'ארלי סבל ממזל רע בחייו האישיים, שבנוסף לפטירה של אשתו, אביו, סבתו, וחמתו, גם חלה ונדרש למספר רב של ניתוחים שהביאו אותו לסף מות. ב-2005 שחזר לקו הבריאות, החליט להחזיר את Paradox לפעילות שוב, ואחרי שינויים אחרונים בליין-אפ והופעה חיה אחת, חברי הלהקה נכנסו להקליט את Electrify, והנה התוצאות.

האלבום פונה לז'אנרים של הפאוור והספיד ומתכבד במספר יפה של ריפים מנסרים ומלודיות צלולות. בגדול זה בהחלט אלבום לעניין לאוהבי הז'אנרים, אבל אל תצפו לתגלית חדשה. הקונספט מאחורי השירים המשתוללים הוא האינטרנט והשפעותיו על האדם, והוא מתבטא יפה בסאונד והאווירה שהם יצרו יחד עם המפיק ג'ייקוב הנסן באולפניו שבדנמרק. יש באלבום הזה בעיה והיא דומה לבעיות שיש לאינטרנט, הכול שם, אבל לא ממש שם. הפתיחה היא שיר בשם "Second Over Third By Force", שמהווה הצהרת כוונות – ספיד מטאל לפנים, Bay Area-style, עטוף במלודיות פאוור, בגיטרות ובשירה כאחד. השיר הוא פוטנציאל לא ממומש להמנון, שהקטעים הקליטים לא חוזרים על עצמם כמו שנהוג.

לאחר מכן מגיע קטע לא ברור – שמדדה בין סטאטוס של אינטרו לסטאטוס של שיר – בשם "Paralyzed" אשר פותח את האווירה הקונספטואלית – אינטרנטית של האלבום. שני השירים הבאים "Monument" ו-"Portrait In Grey", נופלים למקום משעמם ומשדרים תחושה של שני ריפים טובים, שהפכו לשני פילרים בינוניים, אך אל דאגה, ההמשך הוא שיר מפוצץ בשם "Hyperspeed Hallucinations" – כסחיסטי, אנרגטי, ומצויין, למרות שמשאיר טעם של כמעט.

ברור שצ'רלי הסולן מסוגל לבעוט ולשדר הרבה יותר כעס, אך מעדיף לדבוק בסגנון השירה הסטנדרטי שלו, במקומות שהויתור על ה"סגנון" המיוחד של הלהקה היה הופך את השיר להמנון ספיד אמיתי. אחרי כן אנחנו נתקלים ב-"Bridge To Silence", הנהדר והאפי, שאני אצטרך להתאמץ ממש הרבה אם אני ארצה להגיד משהו רע על היצירה הנפלאה הזאת – כתובה היטב, ומבוצעת למהדרין. ואז מגיע-"Infected", הקליפ הראשון מתוך האלבום, שנותן בראש בעוצמה ויופי של עבודת גיטרות.

האווירה שוב תופסת מקום חשוב בשיר "Disconnected", שנשאר באותו קו, חזק אבל לא מספיק, מרגש אבל לא מספיק. הסמי-בלדה של האלבום, "Cyberspace Romance" מגיעה, נוגעת בלב ולא מתפשרת, ויחד עם "Bridge To Silence" מדובר בשני רגעי השיא הבודדים של האלבום. שיר הנושא סוגר את האלבום, נותן בראש בהחלט, אך מעט מדי ומאוחר מידי. התוצאה הסופית היא ערבוב יפה של ז'אנרים, אבל לוקה בדבקות מיותרת בסגנון, ופשוט לא מחזיק ברמה ליד הגדולות באמת. אין ספק שמדובר באלבום טוב, אבל כמה נסיונות אמיצים להיות משהו מעבר יכלו להפוך את האלבום לגדול. בינתיים מדובר ביצירת קונספט לא רעה, שתזכה לעוד כמה שמיעות אצלי, אבל לא תשרוד פלייליסט.