Primal Fear – Seven Seals

זה כבר אלבום שישי של להקת הפאוור מטאל הגרמנית הנ"ל, להקה שהתחילה כמעיין מחווה ל-Judas Priest במעין הרכב-על של המטאל הגרמני. את ההרכב מנהיג מאט Sinner, הרי הוא מתיאס לאש, סולן ובסיסט להקת Sinner הוותיקה, ועל השירה ראלף שיפרס, סולן Tyran Pace בעברו הרחוק ו-Gamma Ray בעברו הפחות רחוק. אותו שיפרס היה אחד המועמדים הסופיים להחלפת רוב הלפורד ב-Judas Priest, והאלבום הראשון של Primal Fear היה כנראה הדרך שלו לפצות את עצמו על זה ש-"ריפר" לקח בסוף את התפקיד…

האמת היא שהלהקה די חזרה על עצמה מאז, אלבום לאחר אלבום של מטאל גרמני טוב ומלודי, מנוגן לעילא, אבל חוזר על עצמו וחסר יחוד רוב הזמן. היו שירים טובים, היו גם גדולים, אבל איפה שהוא זה הרגיש כמו רפטיציה חסרת סיבה, כמו שניצל גרמני מוצלח שלו אותו טעם בכל ארוחת צהריים דשנה – זה משביע, אבל זה מתחיל לשעמם בשלב מסוים. האלבום החדש, Seven Seals מתחיל כמו עוד אלבום כזה. "Demons And Angels" הוא פאוור מטאל מהוקצע ומופק ברמה גבוהה ע"י סינר עצמו עם צ'ארלי באורפריינד (המפיק של Blind Guardian בין השאר), אבל זה שום דבר מיוחד. דברים פתאום תופסים כיוון שונה עם שיר הנושא, שיר אפי מלווה קלידים שלו את אחד הפזמונים החזקים ביותר של הלהקה מעולם, מטאל מלודי בשיאו.

הפתעה גדולה יותר היא השיר הבא, "Evil Spell", זה כבד יותר מכל מה שהלהקה עשתה עד היום, זה נשמע מודרני, כמעט מטאלקור בתיפוף המצוין של ראנדי בלאק (לשעבר Annihilator), השירה של שיפרס צרודה ואפלה יותר מזו שהוא ידוע בה. הגיעו ימות המשיח – Primal Fear עושים משהו שונה – הם כבדים יותר! "The Immortal Ones" ממשיך את הקו, לא מהיר כמו הקודם, אבל יש בו ריף רב עוצמה עם שריקות בסגנון זאק ווילד, זה עדיין קיטש מטאל גרמני, אבל זה כבד, זה עכשווי, וזה עובד. ב-Lead Break השני התופים עוברים להילוך חמישי, כנראה שזה מה שקורה שמשקים מתופף קנדי בכמויות של ייגרמייסטר גרמני טוב, הוא מתמלא אנרגיה.

"All For One" מתחיל בפתיחה שקטה שמרגיעה את המאזין לפני ששיפרס נותן צרחה מחוסרת אשכים והשיר עובד לפאוור מטאל כבד אופייני ללהקה, יש כאן ריף כבד למשעי, אבל הבתים הסטנדרטים קצת מחלישים את זה. "Carniwar" בעל השם המתוחכם מתחיל בריף כבד נוסף, מאט קצת את הקצב, השירה של שיפרס נמוכה בצורה לא אופיינית, בפזמון הכבד הוא מחפה על זה בצרחות Gamma Ray גבוהות, השיר הוא דוגמא מצוינת לכל מה שהלהקה עשתה נכון באלבום הזה, זה כבד יותר, זה קליט, זה פאוור עם ביצים. יש כאן בהחלט את מה שמעריצי הלהקה אהבו באלבומי העבר, אבל זה גם אלבום שמביא משהו טרי וכבד יותר למיקס, וככזה הוא אולי האלבום הטוב ביותר של הלהקה עד עכשיו.