לא מזמן, במסגרת ויכוח אינטרנטי כזה או אחר מישהו, ששמו לא רלוונטי טען שמחוות הורסות את סצנת המטאל בישראל. עכשיו, בוא ניקח את הטיעון הזה לספקטרום רחב יותר; האם להקות מחווה הורסות את סצנת המטאל העולמית? נכון, אנחנו עוד לא באמת במצב שמספר להקות המחווה עולה על להקות שמנגנות חומר מקורי, אבל ישנה מגמה מוזיקלית בולטת של להקות שעושות מחווה מוזיקלית למטאל של פעם, מה שמכונה להקות רטרו, הן לוקחות ז'אנר מוזיקלי שעבר את שיאו והפופולריות שלו, מחיות אותו אחד לאחד ולא נמצאות פה ע"מ לחדש כלום אלא פשוט לחגוג כמה טוב היה פעם.

בגדול אין בזה שום דבר פסול, תרבויות שלמות מחקות תרבויות שקדמו להן, אופנות שלמות הן מחווה לדברים שהיו פעם ואינם עוד וכמו בכל דבר גם במוזיקה התופעה הזאת רווחת ולגיטימית. הבעיה שלי היא שלפעמים רטרו זה תירוץ לעוד מחזור מוזיקלי עייף ולתוצרים חצי אפוים, או פשוט שנשמעו כבר אינספור פעמים. אם הם היו בינוניים בשנת 1982 הם עוד היו נחשבים לסוג של קלאסיקות אבל כשאלבום בז'אנר שנפח את נשמתו אי שם בשנות ה-80' יוצא בשנת 2011 חייב שיהיה לו בעיניי מה לחדש או להציע ל ז'אנר אותו הוא מעלה מהאוב.

אז כפי שקל לנחש – הלהקה שבמסגרתה התכנסנו היום R.U.S.T שנמצאים ממש לא רחוק מאיתנו בקפריסין היוונית, החליטו במודע לנגן Old School Heavy Metal ללא מגבלות זמן ומקום, אבל כמו שציינתי – אנחנו כבר לא בשנת 82' והדבר משנה מעט את התמונה. שירים חביבים כדוגמאת The Thunder Rolls או Metal Child נשמעים כמו טייקים על אגדות כמו Maiden, Priest, Running Wild ואפילו טאץ' חביב של ספיד מטאל וקצת Merciful Fate. אבל קצת חסר לי האופי של הלהקה עצמה – כי זה יפה מאוד לעשות מחווה מוזיקלית לאגדות – אבל ההיצע של הלהקה פה קטן מאוד.

מבחינת המילים והתוכן יש פה לפחות שני שירים עם הכותרת Metal ועוד כשניים עם Rock'N'Roll. ואם זה לא נשמע לכם מבטיח זה כי זה לא. רצה פה בערך כל קלישאה מטאלית אפשרית, החל משם האלבום, עד לדימוים שחוקים לחלוטין וסיפורי מיתולוגיה יוונית שנטחנו עד דק. הם מנגנים נהדר זה יאמר לזכותם, הסולן Tasos Karonias נשמע אפילו קצת כמו Hansi מ מBlind Guerdian ושאר הלהקה בהחלט שולטים בחומר הנלמד ונשמע בבירור שהם גדלו על אותן אגדות שלהן הם עושים מחווה מוזיקלית על כל שלל המשתמע בכך. בנוסף יש פה כמה שירים ממש נחמדים כגון Lady of The Lake עם הפתיח הנשי המצמרר, או Straight to The Top שנשמע כמו הומאז' לצעקת הStand Up and Shout של מארק וולברג מהסרט Rock Star, או ההמנוניות המדבקת שמזכירה קצת את Sabaton בשיר Queen of The Amazones וכמו כן הרצועה הסוגרת את האלבום שנושאת את שמו – Forged in The Fire of Metal

הבעיה שלי עם המוצר הזה מתחילה בטענת הפתיחה שלי – רטרו כאשר הוא נעשה כשיר הלל לתקופה ובצורה נאמנה ועיוורת הוא אומנם כיף גדול לחובבים של הז'אנר מלכתחילה. אבל כשמדובר בבן אדם ש Heavy Metal מאז ומעולם לא תפס אצלו משקל מוזיקלי של ממש מעבר ללהקות העל של הז'אנר, כמוני, מדובר בשיחזור מעייף. יתרה מכך – אני אעריך יותר להקות כגון 3 Inches of Blood שלוקחות את הבסיס המטאלי ומנסות לשכלל אותו, אבל עבורי, אלבום כמו FITFOM הוא פשוט צל חיוור של האגדות מפעם, ואלבום שהוא אומנם מקצועי וחגיגה לכל חובב Heavy קלאסי באשר הוא אך עבור שאר המאזינים –שיחזור מעייף של מה שהיה פה לפני 30 שנה.