Redemption – The Fullness of Time

27/10/05
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Threads
  2. Parker’s Eyes
  3. Scarred
  4. Sapphire
  5. The Fullness of Time Pt. 1: Rage
  6. The Fullness of Time Pt. 2: Despair
  7. The Fullness of Time Pt. 3: Release
  8. The Fullness of Time Pt. 4: Transcendence

בין מבול הדיסקים שנחתו עליי לאחרונה, הגיע גם הדיסק של להקת הפרוג-פאוור מטאל, Redemption. הלהקה יוסדה ע"י המוזיקאי והמלחין ניק ואן-דייק בסוף שנת 2000 בקליפורניה, לאחר שנפגש עם הזמר ריי אלדר (Fates Warning) והשניים החלו לגלגל ביניהם את רעיון ההרכב. מאוחר יותר הצטרף גם ג'ייסון רולו (Symphony X) להקלטות האלבום הראשון, אך באלבום הזה הוא לא מנגן, ומופיע המתופף כריס קירייט שעושה עבודה לא פחות טובה ממנו.

האלבום השני של הלהקה שיצא לפני מספר חודשים מוכיח שאין חדש בממלכתו של ואן דייק. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה באלבום, אנחנו מקבלים פרוג מטאל מסורתי ושמרני, שבירות קצב בהשפעת Dream Theater, ריפים ניאו-קלאסיים בהשפעת Symphony X. הרית'ם סקשיין האינטנסיבי של הבס והגיטרה הוא החוליה החזקה של האלבום, יחד עם סולואים מעניינים לעיתים על הקלידים מצידו של ואן-דייק בחלק מהשירים.

השיר הראשון באלבום, "Threads", מתחיל עם דאבל בס מהיר וריף פאוור מטאל אופייני בגיטרה, ומשתלב עם קלידים שמבהירים מהרגע הראשון שלא יוותרו על הבכורה בביצועים, אך המקוריות, איפה היא?! הסאונדים של הקלידים מן הרגע הראשון נשמעים כמו העתק ברור של Symphony X, סאונד הליד הוא בדיוק כמו של מייקל פינלה, ותפקיד הפסנתר שמנוגן לאחר 78 שניות בשיר הוא פלגיאט מתוך השיר Communion and the Oracle.

ריי אלדר הוא זמר טוב, יותר מדי מונוטוני לפעמים, אך סה"כ עושה עבודה סבירה עם הליריקה הקיטשית שנכתבה עבורו. אלדר משתלב ונשמע באלבום זה טוב יותר מאשר באלבום האחרון של Fates Warning. השיר "Parker’s Eyes" שנכתב על אסון ה-11 בספטמבר (נושא לעוס וטחון עד דק בליריקה בשנים האחרונות) הוא אחד הבולטים באלבום הזה, עם עבודת גיטרות מרשימה שלא נותנת לך לנוח אפילו לשנייה אחת, ואלדר אפילו מצליח לעיתים לרגש עם השירה שלו.

השיר הטוב ביותר באלבום הוא השיר, "Sapphire", יצירה באורך של כמעט 16 דקות, שמשתנה לכל אורכה, מוגשת עם מעברי סולמות דינאמיים ומפגן מרשים של טכניקה מצד הגיטרות והקלידים. יצירת הנושא שמורכבת מ-4 חלקים די מאכזבת. היצירה הזו חסרת מעוף ונשמעת כמו סלט אחד גדול ללא תבלינים. זה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי בקשר לאלבום הזה.

הלהקה מגישה לנו אלבום שמופק היטב ובצורה מקצועית ע"י טומי ניוטון (Ark, Conception) שיוצר סאונד נקי ואחיד לאורך כל האלבום. אך המאזין מחפש יותר מאשר את המלודיות הפרוגרסיביות הצפויות. אין ממש חדשנות ותעוזה ויותר מדי שבלונות אומנותיות. המאזין של הפרוג מטאל במאה ה-21 מחפש יותר מקוריות ואקספרימנטאליות, ולכן בסופו של דבר זהו אמנם אלבום טוב ,אבל לא מפיל מהכסא. רק אם אתם אספנים כפייתיים של פרוג מטאל, אתם צריכים לרכוש את הדיסק הזה, אחרת, חסכו את הכסף לדיסקים מעניינים יותר שיגיעו בעתיד הקרוב.