Rob Zombie – Educated Horses

או.קי, תארו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: אליס קופר (שם אמיתי – וינסנט דיימון פורנייר) מאבד את שיווי המשקל הכימי במוחו כתוצאה מיותר מידי הורמונים נוגדי זקנה, הוא עושה דרכו לביתו של מרלין מאנסון (שם אמיתי – בריאן וורנר) שבדיוק עומד בסלון ביתו ומנסה לתפור לעצמו מחדש את האשכים שאותם כרת לכבוד צאת אלבומו הקודם. קופר שודד ממנו DNA וממשיך למסע לילי לבית הקברות בו הוא מושך גם דגימה מגופתו של זמר הקאונטרי הנודע ג'וני קאש (שם אמיתי – ג'ון ר. קאש), הוא עשה דרכו בחזרה למרתף ביתו, שם יושב טרנט רזנור (שם אמיתי – טרנט רזנור) שמשלב את המרכיבים ויוצר מפלצת – רוב זומבי (שם אמיתי – רוברט קאמינגס).

למי שלא הבין, זומבי הוא השילוב הנכון של מטאל עם מוזיקה אמריקאית דרומית, מתובל באלקטרוניקה ומקצבים תעשייתיים, משולב עם קולו הניחר של קופר והרבה הרבה סליז אמריקאי, ועם כל זה, הוא מוזיקאי אמיתי. את דרכו עשה זומבי בהתחלה, בעברו מנהל אומנותי של ירחון פורנו, עם להקת White Zombie, ע"ש סרט אימים סוג ב' קלאסי, מהסוג שאותו אוהב זומבי כל כך. הלהקה התחילה דרכה באמצע שנות השמונים עם מטאל משולב בסטונר ורוק נ' רול אמריקאי, והפכה בסוף דרכה לאחת הלהקות הגדולות בארה"ב כשאלבומה האחרון הגיע למקום השישי במצעד המכירות האמריקאי, מבחינת זומבי, זה היה הזמן לצאת לקריירת סולו.

שני האלבומים הראשונים שלו היו הצלחות ענק, הם שילבו מטאל כבד עם מקצבים אלקטרונים וסאמפלים מסרטים. זומבי המשיך דרכו כבמאי, שהוא מביים את סרט האימים House Of A Thousand Corpses והמשכו The Devil's Rejects, ועכשיו – אלבום סולו שלישי. לצורך האלבום החדש גייס זומבי את הגיטריסט ג'ון 5, שניגן בעבר עם מרלין מאנסון, אבל מעבר לכך, הצוות הוא אותו צוות, כולל המפיק סקוט המפריז, שממשיך לעשות עבודה מדהימה מבחינת הסאונד. האלבום החדש אולי משדר משהו נקי יותר, ירדו הראסטות והעטיפות מלאות הציורים שבהן מצוייר זומבי כ… זומבי, הפעם הוא מופיע ללא תוספות, בשחור לבן, ולמרות שגם האלבום פשוט ונקי יותר משני הקודמים, יותר מידי לא ממש השתנה.

השיר הראשון, "American Witch", הוא השיר הכי "זומבי" באלבום, דומה מאד לשיר כמו "Dragula" מאלבומו הראשון. מטאל אגרסיבי, מקצב מקפיץ, כל מה שעושה שיר של זומבי ללהיט. הדברים הופכים להיות שונים בשיר השני "Foxy, Foxy". לזומבי יש רומן ארוך עם הסליז, הוא משתמש בסאמפלים מסרטי פורנו וכל רגע בשיר הזה זועק "ג'נה ג'ימסון", זה לא כבד, אני מודה, אבל זה גדל עליך מהר מאד. "The Scorpion Sleeps" הוא העתק כמעט מדויק של "The Beautiful People" של מאנסון, מינוס הקול המעצבן ובתוספת של מטאליות כבדה, שני השירים בעצם לקוחים משיר מגרשי הפוטבול הידוע Rock N' Roll Part 1 של אומן הגלאם האנגלי גארי גליטר, אבל אני מעדיף את הגרסא של זומבי.

"Let It All Bleed Out" הוא השיר הכבד ביותר באלבום, מטאל אגרסיבי ביותר, על גבול הט'ראש, מקצב מהיר, הסאונד הבשרני של המפריז נותן בראש והקול של זומבי מזכיר את של קופר יותר מתמיד, אחלה שיר. "Death Of It All" הוא הדבר הכי קרוב לבלדה באלבום, גיטרות אקוסטיות משולבות במקצב בסגנון Nine Inch Nails, שוב, זומבי חצי לוחש דרכו לאוזן, והשיר עובד. השיר הבא, "The Devil's Rejects", ע"ש הסרט האחרון שאותו ביים, הוא עוד שיר חזק באלבום, כבד, עם שימוש בסאונדים מעניינים בגיטרות ועוד קצת סאמפלים בשביל הטעם, שוב שיר אופייני של זומבי, וכתוצאה מכך שיר חזק. האלבום מסתיים עם "The Lords Of Salem", שוב קריצה של זומבי למוטיב האימים שהוא כל כך אוהב, הוא אולי חי ונראה היום כמו אומן קאונטרי, אבל בנשמתו הוא עדיין מופע קברט אימים.

יש לי רק כמה טענות פעוטות לאלבום, הראשונה היא שהוא קצר מידי, 39 דקות כשמתוכן יש קטע אינסטרומנטאלי כאינטרו ועוד אחד ("100 Ways") באמצעו, מלבד כך יש גם מספר קטן של שירים בינוניים ("17 Year Locust", "Ride") וזה משאיר סה"כ משהו כמו 6 שירים ממש טובים, שוב, אותם שירים טובים מאד, אבל זה קצת מעצבן שאין יותר מזה. האלבום, לסיכום, יותר טוב מהאלבום השני של רוב, פחות טוב מהראשון שלו, אבל הוא בהחלט אלבום טוב מאד של אומן שאני תופס ממנו כאחד הגדולים שפועלים כיום, היה אפשר להוסיף לאלבום קצת בשר, אבל הוא טעים למדי גם ככה.