Rob Zombie – Hellbilly Deluxe 2

Rob Zombie – מוזיקאי, תסריטאי, במאי ומפיק. הוא נמצא בשטח לא מעט זמן, וכבר הספיק לצבור הערכה רבה על תרומתו לתחומים השונים בהם הוא עוסק. את הקריירה המוזיקלית שלו החל דרך ההרכב White Zombie, איתו שחרר את אלבום הבכורה, Hellbilly Deluxe הראשון. כידוע, זכה האלבום לפופולריות הולכת וגדלה הודות לשירים כמו: "Living Dead Girl", "Superbeast", וכמובן, השיר הגדול מכולם, "Dragula". אוהבים בגלוי או בסתר – לשילוב של מוטיבים כמו אימה וסקס עם גיטרות מנסרות ומקצב על טהרת ה-Industrial בלתי אפשרי להתכחש. על אף עזיבתם של חברי White Zombie בשלב מוקדם יחסית, Rob Zombie החל לעלות על הגל, ולא התכוון לרדת.

בשנים הבאות, הוא "קטף" לטובת הפרוייקטים המוזיקליים, שכעת נקראו על שמו, את מיטב האמנים בתחום- החל מ-Jhon 5 (הגיטריסט של Marilyn Manson) וכלה ב-Tommy C (המתופף של Alice Cooper). אף על פי כן, בעיני רבים את ההצלחה של Hellbilly Deluxe אי אפשר היה לשחזר. אלבומים כמו The Sinister Urge, לדוגמה, עוד זכו למקום מכובד בזיכרון הקולקטיבי, אבל את Educated Horses שיצא בשנת 2005 היה קשה יותר לשווק. שירים כמו "Foxy Foxy", נטולי העוצמה של קודמיהם, גרמו לנטיות האלטרנטיביות המובהקות באלבום להישמע אנמיות וחסרות טעם.

לאחר תקופה לא קצרה של שקט, החל Zombie לבנות ציפיות לגבי אלבומם החדש של Rob Zombie, בו לוקחים חלק Jhon 5 על הגיטרה, Piggy D על הבאס, Joey Jordison (מ-Slipknot) על התופים, וכמובן מר Rob Zombie, הסולן וה-Mastermind. האלבום נקרא לבסוף Hellbilly Deluxe 2 – שם שנדמה יומרני בתחילה, אך ברור כשמש (או שמא נאמר: אפל כלילה? אדום כדם?) לאחר האזנה וחצי. כבר ב-Intro של השיר הראשון, "Jesus Frankenstein", ניתן לשמוע את את החושך הדביק שאפף בזמנו את Hellbilly Deluxe. ברגע שהתופים נכנסים לפעולה והגיטרות מרעימות, אין שום ספק – הבחור יודע מה הוא עושה. הוא לא שכח כלום, ולא הלך לשום מקום. כל אלו שהכתירו אותו כמת, יכולים לצפות בו מטפס מן הקבר בצעד בטוח.

השיר הבא בתור, "Sick Bubblegum", ממשיך את המסורת עם גיטרות כבדות, מקצב מהיר, ופזמון קליט ("Chew it up / Spit it out / Sick bubblegum!"). נדמה שמעולם לא נשמע משהו עד כדי כך כבד מכיוון Rob Zombie, אך התיפוף יושב בול והדיסטורשן הנבחר מתאים בשלמות. אף על פי כן, את מירב הפוקוס מקבל השיר השלישי, "What?". בהתאם לשמו – אין לי מושג על מה מדברות המילים, אבל זהו שיר המסיבות המושלם עם אזכורים תכופים לגבי ערפדים וביקיני, וגיטרה שתרעיד את הרמקולים בסלון של ההורים. צחוקים, דם, ומקצבים בועטים צפויים גם בשירים כמו "Mars Needs Woman" ו-"Werewolf, Baby!".

המוזיקה מקבלת תפנית אפלה יותר בשיר "Virgin Witch", שמזכיר באופן אינסטינקטיבי את "Living Dead Girl" הקדום, אך אפילו כאן ניתן לחוש בשינוי שעבר על Rob Zombie, ולהבחין בסאונד חדש שנוצר, ללא ספק, מחילופי העמדות התכופים בהרכב. אף על פי כן, "Virgin Witch", וגם שירים כמו "Death And Destiny Inside The Dream Factory", בו מדובר על החולניות והזוועות של הוליווד, מצליחים למצוא חן בעיניי. יש להודות, קשה יותר למצוא בהם את מאפייני Hellbilly Deluxe הראשון, אבל סביר להניח שהגיע הזמן לוותר על החיפוש. אמנים מתפתחים, משתנים, מצליחים ומאבדים את הזעם הראשוני. אלבומי "חזרה למקורות" הם חרב פיפיות – חברי הרכבים ארורים אם יקליטו חיקוי לסאונד "של פעם", וארורים אם לא, כשבעצם יש מוזיקה טובה ומוזיקה שאינה טובה, וכל מדד אחר מיותר.

השיר האחרון באלבום, "The Man Who Laughs", הוא בהחלט משהו שלא נשמע לפני כן. אורכו כמעט 10 דקות, כשהריפים בו מפותחים יותר מכל מה ששמענו מהנגנים הנוכחיים עד כה, ומקושטים בכינורות והשפעות סימפוניות לכל אורכו. חלק גדול מהעבודה מבצע Joey Jordison בסולו תופים יצירתי ובועט, שמתחיל לקראת אמצע השיר וממשיך כמעט עד סופו, שם ממשיכים חברי הלהקה מהפזמון אל הסיום. במשך השנים, Rob Zombie הגיע, ניגן, התחבר, התנתק, וחזר. אף על פי שיצר את Hellbilly Deluxe 2 על דעת עצמו, והעניק לו שם שאי אפשר לפרש ביותר מדרך אחת, בשלב מסוים כל מאזין יצטרך לקבוע האם הוא אוהב, לא אוהב, ולהבין כי לא ניתן לשחזר את מה שכבר נוצר בדיוק מקסימלי, עם כל הרצון הטוב. אך אל תאמרו נואש, מהאלבום שנמצא כאן ועכשיו ניתן ליהנות לא מעט.