Ross The Boss - Hailstorm - Metalist Magazine

אמרתם להקה שלא ברור עד כמה היא מקשיבה לעצמה, אמרתם בגדי עור מגוחכים וליריקת מבוכים ודרקונים, אמרתם להקה שמחזיקה בסוג של שיא היסטורי במריחת הופעה (חמש שעות ודקה!) וכמובן הואשמה בין השאר בנאציזם – אמרתם Manowar. אני לא חושבת שיש להקה עד כדי כך שנויה במחלוקת כמו Manowar: מצד אחד, כל הדיבורים על המאגניבות של המטאל, כולל לבוש חושפני ופטמות גבריות, ומצד שני לא מעט מעריצים "לוחמי מטאל" הנאמנים לה כבר שנים. כשמקשיבים למילים ולהמנוני ה"יחי המטאל", אתה אומר לעצמך שאין מצב שהחבר'ה האלה לוקחים את עצמם ברצינות… או אולי דווקא כן? אחרי הכל, איזה עוד להקה חתמה על חוזה הקלטות בדם של עצמה?

הכל התחיל כשהבסיסט Joey DeMaio פגש את הגיטריסט Ross Friedman, הידוע מאז בכינויו Ross the Boss. שניהם לקחו חלק בסיבוב ההופעות Heaven and Hell של Black Sabbath. DeMaio היה טכנאי בס ואחראי על הזיקוקים במופע, ו- Ross היה חלק מלהקת החימום. המפגש הזה הוליד את אחת הלהקות המוזרות ביותר שידע המטאל אי פעם: Manowar. אפשר לאהוב אותם, אפשר לשנוא אותם – אני מעולם לא הבנתי איך לאכול אותם – אבל אי אפשר להתעלם מהם. אחרי 6 שנים ו-6 אלבומים (כן, החבר'ה האלה לא חושבים הרבה לפני שהם מוציאים משהו), כולל האלבום "Kings of Metal" המייצג, עזב הגיטריסט Ross את ההרכב כי "מאס בחיי הנדודים" ובהופעות התובעניות של הלהקה, ורצה להקדיש את עצמו לפרוייקט של בלוז-רוק בשם HeyDay. מאז הוא עשה עוד כמה חלטורות כולל כמה הופעות עם Manowar פה ושם, עד שב-2008 הוציא את האלבום הראשון תחת שמו, "New Metal Leader" שכמובן נאמן לז'אנר ההבי\פאוור מטאל והוחתם ב- AFM Records.

"Hailstorm" הוא האלבום השני שכמובן פותח במארש המנוני ומכין את הקרקע ל"טרו הבי מטאל מאסטרפיס" המובטח. הדבר שהכי בולט לעין בשמיעה ראשונה הוא שזה לא Manowar. אני חושבת שזה יתרון, כי זה היה עשוי להיות מאוד פתטי, לנסות לחקות להקת עבר שהיית בה ופרשת ממנה כדי לנסות דברים חדשים. עוד משהו שישר קופץ לי לאוזן הוא חוסר ההתאמה בין הזמר לנגנים. הנגנים מביאים אותה בסטייל אייטיז ברור מאוד, עם הרבה דאבל באסים והרבה כוח ועוצמה של פעם. הזמר לעומת זאת, סה"כ יושב די בסדר על המכלול – אבל זה הכל. במקום זמר שיושב חזק על הסגנון עם קול עמוק, צלול ואכזרי, Patrick Fuchs אולי עושה את העבודה, אבל לא מפיל אותי מהרגליים. דווקא זמר "כבד" יותר כמו של Marshall Lawהמצויינים היה יכול להתאים הרבה יותר ולהזניק את האלבום הזה בכמה רמות למעלה.

אחרי שני שירים קליטים והמנוניים שמשאירים את המאזין על קרקע בטוחה, מגיעים השירים המעניינים יותר: "Hailstorm" מתבלט בזכות הכבדות שלו, המון דאבל-באסים שנותנים בראש, עם שירה על סף גראולינג בפרה-פזמון, קצת לוקח את האלבום למקום אחר. משהו שנשמע די כמו Metallica באלבום הראשון שלהם, רק עם צווחה מאוד גבוהה אקראית פה ושם שמשדרגת את העניינים, וסולו גיטרה מהיר שלא מסתבך עם עצמו יותר מדי. הריפים המרכזיים ב- "Burn Alive" מזכירים לי מאוד את Motley Crue או אפילו את AC/DC, ואם הזמר היה מתחיל לצווח זה היה מושלם. השיר שמח וכיפי – ללא ספק אחד השירים שיישארו איתי הלאה מהאלבום הזה. "Crom" כבר יותר איטי ומודגש, משהו בסטייל החומרים החדשים יותר של Judas Priest ואילו "Shining Path" נשמע כמו החומרים הישנים והטובים של Judas Priest, משהו באיזור "You've Got Another Thing Coming" ולכן גם כיף לי איתו. יש גם נקודות חלשות באלבום כמו "Behold the Kingdom" המשעמם עד מוות, ו-"Among the Ruins" שמציג את הזמר באור מביך ביותר, ויש גם כאילו-מפגן כשרונות אגואיסטי של Ross בשם "Great Gods Glorious" שלא יפיל אתכם מהרגליים מבחינה טכנית ובגדול די חלש בשביל שיר אינסטרומנטלי, אבל אחלה מלודיה יש כאן להזיז איתה את הראש לפי הקצב.

בתכל'ס זה אלבום שמאוד נאמן לשורשים שלו, שום הפתעות כאן אלא רק גיטריסט שעושה את זה כבר משנות השמונים המוקדמות ובא להראות לנו שהוא עוד יודע לעשות את הקטע שלו. "Hailstorm" לרוב רחוק מלהיות משעמם או רפטיטיבי, להפך, כל שיר מציג כאן פן אחר של ההבי מטאל שאנחנו אוהבים, כאילו הבאתם את מיטב הלהקות השולטות בסגנון וכל אחת תרמה משהו. מה שכן, הוא לא דוחף את הגבולות שלו יותר מדי, Ross עצמו לא מרשים אותי בתור גיטריסט, הזמר מפיל את המכלול למטה עם צבע קול מעט מעצבן, ויש גם כמה שירים שהיה עדיף להשאיר במגירה. אז "טרו הבי מטאל מאסטרפיס" כפי שמובטח על המדבקה המתנוססת בגאון על האלבום? לא ממש, אבל אלבום נחמד פלוס לאוהבי הסגנון? זה בטוח.