Salem – Playing God And Other Short Stories

14/04/10
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Drums Of The Dead Pt. I
  2. Drums Of The Dead Pt. II
  3. The Privileged Dead
  4. Exodus (Bob Marley Cover)
  5. The Downfall Of Paris Pt. I
  6. The Downfall Of Paris Pt. II
  7. The Mark Of The Beast Pt. I
  8. Beast Lullaby
  9. The Mark Of The Beast Pt. II
  10. The Mark Of The Beast Pt. III
  11. I Hate Pigs!
  12. Playing God
  13. Et She'arei Ratzon

תאהבו או תשנאו אותה, אך לא תוכלו להתעלם מהעובדה ש-Salem קיימת ובועטת כבר 25 שנה במדינה בעייתית כמו ישראל. כלהקה שהייתה ידועה בעולם באיזורים היותר אנדרגראונד וזכתה לפחות תהילת סיבובי הופעות אירופאיים וגרופיות חסרות חזיה כמו אחיותיה הקטנות Orphaned Land או Betzefer, הקהל של Salem בחו"ל תמיד היה אחד ששמר לה ולסאונד שלה אמונים. בין אם זה הכעס המתפרץ ב-Collective Demise או הפנינים שב-Kaddish, הלהקה תמיד הייתה ותהיה אחת מנציגות המטאל האקסטרימי הישראלי הגדולות, ואחרי אלבום "רך" אחד, ואלבום קצת אחר שהגיע אחריו ב-2007 (Necessary Evil), השתחל אל מערכתי Playing God (…) והעיף אותי מהמקום.

הרמתי זוג גבות כעוסות מעט כשהתחיל חלקו הראשון של "Drums Of The Dead" כשבמקרה האזנתי עם אחד מחבריי לאלבום. "מה לעזעזל?! מה התופים האפריקאיים קשורים כאן?" חשבתי לעצמי בתוך כל הבלאגן, גם כשהשיר התקדם והפך לשיר Salem-י לכל דבר – כולל הבחור שמהירות הפכה לשמו האמצעי, ניר נקב, שלחץ על הדוושה ולא הוריד כמעט לרגע, וזאב טננבוים, שצרח את המילים בסאונד כל-כך מוכר, שכל מטאליסט ארצישראלי מצוי שתעירו ב-3 לפנות בוקר ותשמיעו לו את השירה, יזהה מיד ויחשוב שהלהקה מופיעה אצלו בסלון. מה שאותו אדם חצי-ער לא יזהה מיד, זה את העובדה שאכן ככה מתחיל האלבום של Salem ויתקשה, בשמיעה ראשונה, להבין שזו אותה להקה.

אותה הרגשה התגברה כשהגעתי גם לחלקה השני של היצירה, שמתחילה במקצב המונוטוני והמבנה הקבוע של אותם תופים, גם כשהכלים האחרים מצטרפים אליהם. רק בפעם השניה שהאזנתי לאלבום, הבנתי כמה זוג השירים הנ"ל (וכלל האלבום) באמת חזקים. ריפים אוריינטליים-משהו ותופים אפריקאיים, יחד עם עבודה מהוקצעת של יציאה לקטע נפרד וחזרה לפזמון המוכתב – נהדר. הקומיקס הנושא את אותו שם, בכיכובו של Abe Sapian, דמות פיקטיבית מעולמו של Hellboy, כנראה היה השפעה אדירה על כתיבת הקטע הראשון באלבום ועוד בחירתו כמייצגו הגאה.

היצירה המרכזית השנייה היא "The Downfall Of Paris", מחולקת גם היא ל-2 חלקים. הראשון, המתרכז במארש צבאי לא קצר, נכתב לראשונה במהפכה הצרפתית (ולכן "נפילתה של פריז"), כשהאמריקאים השתמשו בו איזה 60 שנה לאחר מכן, במלחמת האזרחים שלהם. Salem לקחו, עיוותו קצת, סובבו קצת, הכניסו קצת הקלטות ירי וצעקות, והרי לנו כניסה מעולה לחלקו השני של הקטע שנפתח בעבודה מאסיבית של דוקטור העורות והמקלות, מר נקב. המבנה הכללי של השיר דיי איטי, למעט קטעים מסוימים, כשגברת Kristin E. Wallace חתומה על קטעי השירה הנשית באלבום ומוסיפה מימד מלודי נוסף לכבדות.

בין תופי המתים לנפילת פריז, הלהקה בחרה להזכיר לכולם, שאף אחד לא יטעה, ששורשיה תמיד היו ויהיו הדת' \ בלאק מטאל האימתני שתמיד עשתה ותעשה, "The Privileged Dead" מוכיח בדיוק את זה עם מיד-טמפו ובארבי שיתפרק בכל פעם מחדש כשינגנו אותו. זמר הרגאיי הידוע, Bob Marley, אמנם יצר את השיר "Exodus", אך אז באו חברי Salem העצבניים, והחליטו לתבל את השיר המקורי (שגובל בשעמום מוחלט לדעתי) במטאל ישראלי מהיר וחותך בבשר. את הקאבר עצמו אהבתי פחות, לא כי אני לא אוהב את הנ"ל באופן כללי, אלא בגלל שביחס לשירים אחרים של הלהקה, "Exodus" מתבלט כמו סטיק-לייט בשלולית שחורה ואני לא בטוח שלהעביר את השיר במטחנת הבשר של הלהקה היה רעיון מוצלח כל-כך.

ממסרי אהבה של ג'ה ושאר ירקות, עברנו ל-"The Mark Of The Beast", שבתורו מחולק ללא פחות משלושה חלקים. אלמלא "Beast Lullaby" שמפריד את רצועות 7 ו-8, שהוא בעצם קטע של… ובכן, מנגינת שיר ערש, כל שלושת הקטעים היו מתחברים אחד לשני כמעט מיד. המהירות מתחילה עם החלק הראשון, ומהווה את הסיפתח לקראת הבאות. הקטעים האופראיים באים בתיאום לצד הקטעים המהירים יותר בשיר, ומהר מאוד הגענו לקטע השני – כבד יותר מהשאר אך גם בעיקר איטי מהם, כשאותה Kristin (ואני מתלבט אם להזכיר אותה כל-כך הרבה זה טוב או רע) נשמעת קשורה לשיר, אמנם, אבל השירה שלה נשארת באותו קו מונוטוני, גם כשהיא עולה לגבהים או יורדת מהם, היא עדיין נשמעת אותו דבר וחסר לה משהו.

אם סולנים, אז אי אפשר מבלי להזכיר את האורח וכמעט נגבן-חומוס בעצמו מרוב הפעמים שביקר בארצנו – Tomas Lindberg, האיש וכמעט-האגדה מ-At The Gates, הידוע כאחד מסולני הדת' המוערכים בעולם ומהווה בעצמו אבן דרך בסגנון הדת' מטאל המלודי, קולו הצרוד מוסיף לשיר נפח שלא היה קיים שם קודם, יחד עם העיוות המוזיקלי הפסיכי (על צידו הטוב) שמתרחש בשיאו. "Playing God" ממוקם כמספר 12 באלבום, מצליח להדגים את הייחוד של הלהקה בשנים האחרונות, כשהיא נוגעת בדת' היותר אמיתי שעשתה בעבר, עם מלודיה ומעט השפעה גותית כזו או אחרת שמטפטפת מלמעלה. אני לא חושב שאפשר כיום לשים את הלהקה במסגרת הגדרה של ממש, כי היא פשוט מערבבת יותר מדי אלמנטים במוזיקה שלה.

בניגוד להמון הרכבים, Salem עושים את זה בחוכמה, שומרים על הגחלת המקורית שלהם ומקיאים את הרעיונות החוצה בכל אלבום בצורה קצת שונה מבעבר. ההתעסקות האינסופית בשאלות המדעיות והתיאולוגיות בו-זמנית מגיעה לשיא כשהמילים מ-"כל נדרי", התפילה היהודית, נצרחות מהרמקולים יחד עם עליית מדרגה ברמת השיר (והקצב). שאף אחד לא יטעה, מתחת לכל הציורים המגניבים, הכיתוב וההפקה המהוקצעת – בבסיס, Salem הייתה ונותרה אותה להקה שעושה את המטאל הישראלי שלה בצורה מתפתחת ומקצועית, כשהיא דוחפת את עצמה למעלה עם כל אלבום שיוצא, תענוג לעור התוף (האפריקאי).