Sanctuary – The Year the Sun Died

לקח להם 25 שנה לעשות את הקאמבק שלהם, אבל איזה פאקינג קאמבק.

Sanctuary בלטה בערך מההתחלה כמשהו איכותי במיוחד, סוף שנות השמונים היה תקופת השיא של המטאל המלודי והכבד בארה"ב, הפאוור מטאל האמריקאי ניצב גאה, אבל Sanctuary בלטו גם בו כאחד הדברים האיכותיים ביותר שיש.

החל מ Refuge Denied ב 1987 היה ברור שגם בחברת התקליטים זיהו את הפוטנציאל, דייב מוסטיין הוא זה שהפיק את האלבום וגם ניגן בביצוע המטורף שלהם ל White Rabbit, העטיפה הייתה של אד רפקה שעשה באותה תקופה את עטיפות המטאל הגדולות ביותר, הסאונד היה איכותי, השירים היו אדירים – ומעל לכל ניצב הקול של וורל דיין, הסולן שיכול היה לזעזע לך את אמות האשכים עם הקול הפסיכוטי שלו. מצד אחד כמות אדירה של רגש קודר ומצד שני יכולת טכנית שיכולה להפיל לא מעט זמרים מוכרים בהרבה בז'אנר.

שנתיים אחרי זה יצא Into The Mirror Black, אלבום "מבושל" ובוגר יותר, שהקליפ לשיר Future Tense מתוכו קנה ללהקה הרבה מאד מעריצים, הוא היה מורכב ומתוחכם יותר, אבל גם האחרון של ההרכב. לקראת סוף הלהקה הצטרף אליה בחור צעיר בשם Jeff Loomis, עילוי גיטרה שלימים התחבר לבסיסט Jim Sheppard ולדיין מיודענו והקימו ביחד את Nevermore. לא ארחיב יותר מידי לגבי Nevermore, מדובר באחת הלהקות הגאוניות ביותר שיצא ז'אנר המטאל, להקה מתוכחמת, כבדה, ווירטואוזית, כזו שבאה פעם בדור. כשהיא התפרקה לפני שנתיים זה השאיר הרבה אנשים בדכאון – ורק הפרסום ש Sanctuary מתאחדת לאלבום חדש היה זה שקצת הפיג את העצב.

חיכינו וחיכינו, והנה הם חוזרים, כמעט אותו הרכב – הגיטריסט המקים Lenny Rugledge עדיין שם, ורק הגיטריסט השני הוחלף בגיטריסט מנוסה לא פחות, והתוצאה?
מדהימה.

זה לא Nevermore, אין פה מיליון ריפים בשנייה, מורכבות או קדרות – מעבר לזו שהקול של דיין מכניס לכל שיר שהוא שר, הפעם יש פה פאוור מטאל אמריקאי עדכני יחסית, כבד ומלודי – ועשוי באופן מופתי. כמי שאהב כל מה שדיין היה מעורב בו, אני ללא ספק השפרצתי בהנאה כמעט בכל שניה של האלבום הזה.

החל מ Arise and Purify האנרגטי, עם הטקסט החזק כרגיל של דיין, שכולל חלופת לידים מדהימה של שני הגיטריסטים, ופזמון קליט ודרמטי שנשאר בראש הרבה אחרי סוף השיר, דרך Exitium שמחבר בין הריפים של Sanctuary לכבדות והאווירה של Nevermore ימצא אוזן קשבת בקרב אוהבי שתי הלהקות, הוא מעלה את מפלס התחכום ומשמר את הדכאון הטרגי שהיה במוזיקה של Nevermore לצד הכבדות והריפים המסורתיים יותר של Sanctuary. בכל הסיפור הזה הדקלום של דיין כרגיל ניצב באמצע ומושך אליו את הספוטלייט.

אין ספק שאם צריך להשוות את האלבום לחומרי העבר של הלהקה זה הרבה יותר קרוב ל Into The Mirror, עם קצת גיטרות נקיות, חלופת מקצבים, ותחכום שלא היה באלבום הבכורה. מה שכן שונה הוא שאין את הצרחות הגבוהות באמת של דיין מסוף שנות השמונים, הוא ירד מהן ב Nevermore ולא מחזיר אותן לביקור פה – מה שעלול לאכזב כמה ממעריצי האולד-סקול האמיתיים, אבל לדעתי זה לא ממש נדרש – הוא נשאר סולן מדהים, המוזיקה בוגרת, כתובה טוב, הכבדות המסורתית נשמרה, ובסופו של דבר זה אלבום מטאל מבריק מכל הבחינות.