Saor – Guardians

Saor, או בתרגום מגאלית "חופשי", היא להקה של איש אחד בשם Andy Marshall מגלאסגו, סקוטלנד. ומעכשיו, נסו לקרוא את כל הסקירה הזו במבטא סקוטי. אני מבטיח לכם שזה יותר קשה משזה נשמע.

בתור פרויקט שהתחיל כפרויקט צד של אומן מטאל סקוטי והפך להיות אחד מהשמות המדוברים ביותר בתחום ה-Folk Metal, אלבומה השלישי של Saor הוא אולי המשך ישיר ל-Aura ו-Roots הקודמים להם, אבל בסופו של דבר מי שמחפש להבין איך נשמע מטאל אווירתי וסקוטי עד הסוף, יכול לצלול ישר אל Guardians.

האלבום הזה הוא התגלמות האווירה שיש למטאל הפולקלורי להציע. אפשר לנסות לכוון ולחייל את האלבום לצדדים טיפה יותר אפלים, גם בגלל התכנים הלאומנים למדי של האלבום, וגם בגלל שהוא נוטה ל-Black Metal לעתים קרובות, אבל מצד שני – הוא הדבר הכי רחוק שאפשר לחשוב עליו ממה שעולה לראש שמדובר ב"Black Metal לאומני".

להבדיל מלהקות ה-NSBM שעשו שם ממש רע לכל דבר שהם נגעו בו ובצדק, Saor מחזקים את המוסיקה, את האווירה ואת הטקסטורה האומנותית שלהם באמצעות תכנים של אהבת מולדת ושל שכול לאומי. קשה להתייחס בעוקצנות לתכנים האוטנטים של Guardians, גם כלוקחים אותם ביתר זהירות – אבל צריך לזכור ש-Saor מייצגת עבור Marshall יותר מפלט מוסיקלי מחיי היום-יום וערגה לתקופה שהוא לא הכיר, והשרידים היחידים שהוא יכול למנות אותה הם מספרי ההיסטוריה ומהריסות עתיקות המפוזרות לאורך ארצו.

מלבד הערגה הזו אין פה באמת התלהמות, למרות האופי המיליטנטי אודות שפיכות דמים והגנת המולדת, וכל התכנים, גם הרגישים ביותר מבחינה לאומית, מובעים באמצעות פסטורליות ולא באמצעות אלימות. רואים את הנהר שם? אז לפני 300 שנה בריטים טבחו בסקוטים בניסיון כיבוש. רואים את החורבה האפורה ההיא שם על הגבעה המוריקה? אז לפני שסקוטלנד הייתה בת ברית וחברה בחבר העמים הבריטי, המקום הזה היה איפה שהאנגלים קיצצו את ראשיהם של מנהיגי המרד הסקוטי. הם יכולים לקחת את חיינו, הם לא יכולים לקחת את חירותנו וכיוצא בכך.

הרושם המרהיב של המוסיקה מהדהד גם מבעד לקטעי ה-Black Metal אשר מרכיבים את עיקר השיר. מבעד לכל סיפור על כפר סקוטי או עץ קטלב דומם יש ריף מרכזי אחד שרודף שירים באורך של 11 דקות בממוצע, כמו טיול במשעול ההיסטוריה הסקוטית – ודרך השירים הללו אנחנו בעיקר לומדים סיפורי שכול ואבל אבל גם התקנת האתוס הלאומי הסקוטי אודות אחים לנשק אשר הקריבו חייהם למען סקוטלנד החופשית.

השירה משחקת תפקיד כל כך שולי וכמעט בלתי מורגש, למרות שהיא מובעת כמעט לכל אורכו של האלבום כגראול מרוחק ודהוי. הטקסט המועט של האלבום משאיר דווקא מרחב עצום למוסיקה להתבטא ולהתעצם, ובכל תיבה חוזרת שש או שמונה או שלושים פעמים יש איזשהו קסם שמחלחל פנימה.

כמובן שעיקר המוסיקה הפולקלורית מובעת באמצעות כלים קלאסיים. למרות שחמת החלילים, אולי כלי הנגינה הכי מזוהה עם הסקוטים, משחק רק תפקיד אחד בודד לקראת סופו של האלבום, כלי המיתר העצובים והחליל המתבקש מלווים את האלבום כולו לכל אורכו, והפסנתר מחזק את המלודיות בלי סוף.

מהשיר הפותח שהוא שיר הנושא של האלבום קל לראות את התגלגלות העניינים וכך גם קל לראות מי ישרוד את כלל השמיעה. כשכל שיר עולה על 10 דקות בכיף, אבל ההתפתחות המוסיקלית היא מועטה ומינימלית, אפשר ממש בקלות להיכנע לרגעים המשעממים של המוסיקה – אבל דווקא שם, כאשר המוסיקה לוקחת את המושב האחורי ופשוט מתגלגלת כנעימה על גבול הרקע, כזו שאפילו כל הבלאסט-ביטס והגראולים הרגעיים לא יכולים לשבור את הרצף שלה, ניתן באמת לעצום עיניים ולטייל במסע הסיפורי הזה.

חלקו הטוב של האלבום הוא בעיקר שני שיריו האחרונים. Hearth מעצים את החוויה בכך שהוא מכניס גם הדבר הכי קרוב שיש לפזמון או חלק קליט בשירה, למרות שגם הוא, כמו הגראולים, נמצא מאד-מאד מאחורה, מוחבא במיקס כדי שלא נאבד חס ושלום את הצלמית אשר נצרבה במוחנו אודות סקוטלנד הישנה והיפה. ב-Tears of a Nation יש כבר ממש קטע מוסיקלי מדבק שלמרות שהוא נמתח על משהו כמו 5 דקות מתוך ה-11, חוזר ונשנה, קשה להגיד שאפשר להפרד ממנו לשלום – וכשהוא מתחלף בריף המוניומנטאלי הבא זה כמעט מרגיש כמו פרידה.

בקצרה, קשה להאריך במילים על Guardians מבלי בעיקר לחפור על סקוטלנד אבל אני חושב שכמו שם הלהקה והמשמעות העומדת מאחוריו, Saor מייצגים פה את החופש שיש במוסיקה ללא גבולות. העובדה שאפשר להעביר שיעור מעלף בהיסטוריה סקוטית עם ממש מעט טקסט, עם אפס התייחסות לתאריכים או לאנשים מסוימים שעיצבו את זה, ורק באמצעות המוסיקה, שרוב-רובה הוא Black Metal קלטי, היא הישג מרשים. ברגע ששוקעים אל האווירה – Guardians נוסק איתכם גם כן, ובין כל המרחב המוסיקלי הזה של התגברות מוסיקלית מרומזת ותזמורים קלטים עדינים – Saor איפשהו זוכים לחופש האמיתי שהם חיפשו אותו, עם או בלי שמירה על המולדת.