Sensorium – The Art of Living

יש להקות שפשוט חייבות להעסיק סולנית. דומה שלחלקן אין ממש מניעים אמנותיים למהלך שכזה, ולכך השתיקה יפה (ע"ע Arch Enemy). חלקן עושות שימוש בסולנית ככלי בין רבים, ומשכללות את המארג המוזיקלי הזה לדרגת אמנות (Therion, אני מדבר אליכם). לרובן, בסופו של דבר, זה פשוט מתאים למוזיקה שהן שואפות לעשות, בין אם היא קופצנית להחריד ובין אם היא עמוקה יותר מהכיס של Gene Simmons. Sensorium הישראלית משתייכת לקבוצה המאוזנת שפשוט אוהבת את השירה התיאטרלית ובכך בוחרת לנסות את מזלה. כמו Epica שקולעת דווקא לדעת הרוב או Tristania שהתחבבה יותר על מיטיבי לכת, גם החבורה המקומית שלנו מנסה כעת את מזלה במנה גדושה של מוזיקה בעלת גוון מקצועי ומהודק.

אלבום הבכורה שלה, The Art of Living שמו, הוא לא מוצר ברור מאליו בעידן כמו שלנו. כש-Floor Jansen סולנית Nightwish מתרעמת על כך שאנשים מקנים חשיבות להיותה אישה בתעשייה, ומנגד Mark Jansen סולן Epica משחרר כנגדה רמיזות לא-כל-כך עדינות ברשתות החברתיות, הייתם מצפים לראות פה קצת רגרסיה, אבל ההפך הוא הנכון. אחרי למעלה משלוש שנות פעילות, האלבום סוף סוף רואה אור בזכות הרבה אמונה בסגנון ובכשרון.

מה שהכי קל להבחין בו אצל Sensorium הוא הדיוק בשירים הנכונים, ולמה הכוונה? ב-"Consumed" למשל תוכלו לשמוע נגינה פראית וריבוי קולות כמו בלהקות הגדולות של פינלנד, וב-"Surreal Nightmare" – כנראה השיר הטוב באלבום, יש מגוון עצום של טכניקות. גם שירה שפחות אופראית מיתר האלבום בפרט וגם מהסגנון בכלל, גם עבודת קלידים ייחודית ובעיקר בהרבה מחשבה שהוקדשה כיצד ליצור שילוב כיוונים ששואב מכמה עולמות, לא מתיימר להיות קצר במיוחד ועדיין מצליח לא להלאות. חברי הלהקה יודעים מתי להתפרץ ("End of the World") ומתי לקחת צעד אחורה ("Thousands of Stars"). בגדול, כשהחבר'ה מתרכזים וכותבים שיר חזק, אז הוא שיר חזק באמת ואת זה יהיה קשה לקחת מהם. ב-The Art of Living חובבי הסגנון יוכלו למצוא כמה שירים שיחדשו להם ולתת פייט לכמה להקות אחרות בעולם ששכחו מאין באו.

הבעיה מתחילה כשהמאמץ הזה עולה על גדותיו. כך "Haunting Verity" למשל, הסינגל ששוחרר לרשת, הוא שיר שיושב נהדר ומהודק ביותר, אבל הוא מהיר לפרקים באופן שדורס את הקול האופראי הנהדר שבחזית הלהקה. גם הסולו המבוצע בו נבלע לו קצת מאחור והיכולות המרהיבות שהוא מבקש להציג נעלמות להן. "Winter Death" מגיע בהמשך עם נגיעות סינתטיות מדי לפרקים ויש כמה שירים שלצערי לא מוסיפים הרבה – למשל "Moments of Hope" שמרגיש קצת כמו מפגן כוח שלא כל כך עובד. יש תחושה מסוימת שחלק מהשירים ממלאים את 70 דקותיו של האלבום שלא לצורך ואולי אפשר היה לקצץ את חלקם כדי לתת תוצר כולל שמרגיש בשל יותר.

Sensorium היא בסך הכל ברכה לסצינה הישראלית. מה שבחו"ל אפשר למצוא בקלות כמו לחמניות בשוק אצלנו יש פחות וזו הנקודה בה החבורה הזו נכנסת לתמונה. מאבותיה היא לוקחת את המיטב ודוחסת שלל מרכיבים מוצלחים שלא בהכרח הייתם מצפים לקבל יחד, כמו ב-"Illusion", שיר מיוחד שאם אפשר להשוות אותו למשהו, אז רק לתקופה המוקדמת של "Within Temptation". לא כבד כמו Epica, לא לוחמני כמו Nightwish אבל עדיין בדיוק מה שאתם מחפשים ואולי לא ידעתם. לקראת המשך הדרך ייתכן שכדאי לנגנים להתמקד בסינון השירים שקרובים יותר ללבם – חלק משירי האלבום הנוכחי נדמים כמעט מלאכותיים, ולוקחים זמן שאני יודע בוודאות שאפשר היה למלא במשהו אחר ושהלהקה מסוגלת לכך, כמו שהוכיחה ללא ספק. למרות הכל, אני בטוח שהאלבום הבא ייקח בסיבוב את כולנו – mark my words…