Sepultura-Kairos

והנה הוא הגיע, עוד אלבום של אחת הלהקות הכי משפיעות אי פעם, ולחלקנו, אחת הלהקות שהפסיקו להשפיע לפני 15 שנה. אני לא חושב שאני צריך להציג לאף אחד פה מי הם Sepultura, רק אציין שבגילגול האחרון והנוכחי שלהם ההרכב מכיל רק חבר אחד מההרכב המקורי, עוד חבר שהגיע ויצר את תור הזהב של הלהקה, Derek Green ותרומתו שנויה במחלוקת, ומתופף חדש בשם Jean Dolabella. ובידיהם עוד יצירה מוזיקלית של Thrash Groove מהסוג שהם עושים בערך מאז האלבום Chaos AD. למען האמת, האלבום האחרון של Sepultura ששמעתי ברצינות היה Nation מ2001 ושם בערך איבדתי אותם. אני לא יודע למה , זה לא שלא אהבתי את Roots ו Chaos. Derek Green לעתים מתעלה על Cavalera בתור סולן עם הקול העוצמתי שלו, ומאוד נהנתי מהכתיבה של Andres Kisser. אבל במקום מסוים זה התחיל למחזר את עצמו בצורה מעייפת. ואין מה לעשות, חסר אותו זעם כריזמטי של סולנם לשעבר Cavalera שהלך ושפך את תסכוליו אל ההרכב Soulfly ובשנים האחרונות גם אל Cavalera Conspiracy.

הנקודה היא, שלא באתי לאלבום עם הרבה ציפיות, וזאת למרות שהצפייה בהם ב-Wacken האחרון מילאה אותי אופטימיות לגבי האלבום הזה. אז בגדול אין חדש תחת הקבר ותחת השמש. האלבום נפתח בשלושה שירים נהדרים, זועמים אבל חסרי מעוף שנשמעים כמו עוד שיר מכל אלבומי העבר עם Green. Kairos פותח בזעם בשיר שנשמע כמו המשך לא רשמי לNomad או העתק חיוור שלו – תבחרו אתם. אחריו מגיע Relentless שקצת מעלה את הרף, בשיר שנבנה כהמנון מטאל זועם למדי והשירה של Green בולטת בחיספוס שלה. קטע המעבר 2011 שמרגיש די מיותר והקאבר המצוין לשיר Just One Fix של להקת Ministry , שיר שבו העוצמה התעשייתית של המקור מגיעה לשיאים חדשים במימוש הלהקה. Dialog הוא עוד שיר חביב אבל די סתמי, לעומתו Mask נפתח בפריטות ת'ראשיות וזורם אל עבר גיטרות שורקות בזעם שמאוד לא אופייניות ל Kisser, מה שסך הכול בונה שיר נחמד מאוד.

1433 מיותר גם הוא, כמו כל קטעי המעבר ההזוים האלה שאמורים לייצג את הקונספט בשקל של האלבום, במידה ותהיתם מהו אז מדובר על מסע מוזיקלי בזמן(?), גם הוא וגם קטעי המעבר מרגישים מאולצים לחלוטין. חצי אלבום חולף לו, Seethe המכסח וBorn Strong הם עוד שירי Sepultura בפרפאזה טיפה שונה, אבל עוברים ליד האוזן באנמיות מוחלטת. No One Will Stand כן מתבלט לו איכשהו באלבום כשיר האהוב עלי, עם הרבה מאוד מהירות ומקצב Thrash מסחרר. לאחריו מגיע עוד שיר חצי אווירתי חצי לא ואיתו 4648 המיותר. האלבום נחתם ברצועות סודיות ואז קאבר מצוין ל Firestarter של The Prodigy שבכלל גורם לי לתהות למה לא עשו אלבום קאברים מוצלח במקום זה, הוא נמשך לעוד שיר נחמד אבל גם כן מונוטוני להחריד.

בסה"כ Sepultura הגיחו להם בעוד אלבום, שלא מתיימר להיות שום דבר חדש או נסיוני עבור הלהקה, אלא לעשות מה שהם עושים הכי טוב בהכי פחות מאמץ. הבעיה היחידה פה זה שבעבור רוב העולם Sepultura איבדה את ההצדקה לשם אי שם בשנת 1995 והחצי השני של המעריצים שהמשיך עם הגלגול השני שלהם, מתחיל לאבד את הסבלנות בעקבות שרשרת של אלבומים בינוניים שמנסים ללא הצלחה לשחזר את תהילת העבר. האלבום הזה לא מהווה נקודה חיובית עבור הלהקה, הוא פשוט עוד אלבום נחמד בדיסקוגרפיה. ניתן לסכם שלא סתם בהופעות הם נדבקים לשירי העבר ומבצעים מסך כל האלבומים מאז עזיבתו של קבלרה בדיוק 5 שירים. מי שרוצה לשמוע עוד פעם את Sepultura של פעם שילך לשמוע את Beneath The Remains או אפילו את Cavalera Conspiracy האחרון. האלבום הזה הוא Sepultura המודרנים, וזה לא אחד הרגעים היותר יפים או מעוררי השראה שלה. אין כבר הרבה מעבר ללהקה שהתעייפה, לא מנסה יותר להוציא משהו מעניין מהשרוול ומעייפת את מי שנשאר להקשיב לה.