Sepultura – The Mediator between the Head and Hands Must Be the Heart

למען השד, מה זה השם הזה ? כקונטרה מוחלטת לתקופת המילים הקצרות והפשוטות של Max Cavalera (לא יוזכר עוד בסקירה זו, כי די, באמת די) כמו Roots או Chaos A.D. או Arise– שהפכה לסוג של מסורת עבור Sepultura – לא משנה מי היה בהרכב, נראה שנפל הפור. אלבומה החדש של להקת המטאל המובילה בברזיל יהיה ארוך כמו כל שמות האלבומים שלהם גם יחד, או משהו כזה. The Mediator between the Head and Hands Must Be the Heart, או כפי שנקרא לו מעכשיו ברשותכם, "האלבום החדש של Sepultura" כי זה יותר קצר – הוא אלבום אפל, כבד, אכזרי ולא מתחשב.

במה הוא לא מתחשב ? בכל מה שהיה לנו ידוע על Sepultura עד היום, לעתים לטובה, לעתים לרעה, אבל באופן כללי – די כנגד המסורת. נתחיל בכך שזהו, עברה תקופת הברזל ועידן החושך, כיום מספר האלבומים הכוללים את Derrick Green ברפרטואר של Sepultura גדול יותר ממספר האלבומים בלעדיו, ומספר השנים שהלהקה קיימת בלעדיו קטן יותר ממספר השנים בו הוא נמצא ב-Sepultura. אם הלהקה תתפרק מחר חס ושלום, היא יכולה לעשות זאת בגאווה שהיא נשארה על הדרך שלה, ניגנה את המוסיקה שלה, בלי שום תכתיבים ובלי שום מחאות מצד מעריצי העבר.

"האלבום החדש של Sepultura" מתחיל עם פתיח מלוכלך ומטונף של רעשים, ממש לא הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים זאת מ-Andreas Kisser וחבריו – שהולך ונבנה אל תוך השיר הפותח – Trauma Of War. בגדול – מדובר בשיר שניתן לקרוא לו "נוסחתי" אם הנוסחה היא להישאר נאמן אך ורק למה שהלהקה עשתה מ-2005 ואלך. השיר מהיר, משתולל בין אלמנטים של Thrash Metal בעיקרו עם לא מעט Hardcore וסאונד של Industrial דחוס, אבל המשמעות עוברת. המשפט I never came back from that trench בהחלט קולע בדיוק למה שהלהקה מנסה להעביר עם השיר. מלחמה זה גיהינום – ואנחנו מתים שם גם אם חזרנו הביתה.

לאחר ההפצצה הזו אנחנו נכנסים לאווירה גרגוריאנית כאשר השיר הממשיך הוא The Vatican, אך גם פה Sepultura לא בוחלת באמצעים. מברידג' שכולל שמות רבים של אפיפיורים לזעקה החד משמעית שהכנסייה אשמה בכמעט כל הרוע בעולם – זהו שיר כל כך אנטי-דתי ואנטי-ממסדי מלהקה שבאה מארץ שמקדמת את באיה עם פסל ענק של ישו, ושהאפיפיור הנוכחי מגיע משכנתה ארגנטינה. להבדיל מ-Trauma Of War, השיר הזה דווקא נשען הרבה יותר על ריפים כבדים דחוסים ומכאיבים, על פזמון צורם אך קליט, ועל אווירה קודרת, למרות שהוא רצוף רגעים של נגינה מהירה ומכסחת. דווקא האורך שלו עומד בעוכרו כאן.

Impending Doom הוא דווקא החזרה הראשונה להצדעה לפעם – או לפחות ל-Kairos, אלבומה הקודם של הלהקה – שהוא שלעצמו סוג של הצדעה ל-Chaos A.D. – ריפים שמזדחלים כמו עדת תנינים מהביצות של האמזונס, ונהמותיו של Green הקורא לכל בני משפחתו (ברצינות!) לקחת את אחריות האנושות בידיים לפני שיהיה מאוחר מדי, נשמעים בהחלט כאילו נפלטו מאלבומים של לפני 15-20 שנה, והוא אחד מהשיאים של האלבום. גם Manipulation Of Tragedy נותן לצמד הרעים Andreas Kisser ו-Paulo Jr. – חבר הלהקה המקורי האחרון – להתבטא עם ריפים שלא יביישו אף אלבום Death Metal – ועם אינטנסיביות שבהחלט מזכירה למה הלהקה הזו משלה בכיפה לפני 20 שנה.

שיר אחר שיר האלבום הזה מוכיח לי שהוא יותר מ-Kairos, הרבה יותר מ-A-lex המבולבל, ואולי גם ברמתו של Dante XXI היוצא דופן מ-2006. Tsunami מרגיש כמו שמו – כנחשול מטאלי ענק ששוטף את המאזין – ועבודת הגיטרה המובילה של Kisser רק מוסיפה עוד לתחושת המערבולת.

The Bliss Of Ignorance משחק היטב על הערגה של חלק ממאזיניה של Sepultura לפגוש שוב את מה ש-Soulfly כבר לקחו עליו נחלה מלאה – הסאונד של ערבוב ה-Tribal Music עם מוסיקת מטאל. לרגע יכולתי להרגיש כאילו זה Igor בעצמו על התופים – אבל אין פה מקום לטעויות, ל- Eloy Casagrande מתופף הלהקה הצעיר יש אנרגיות של-Igor Cavalera לא היו כבר כמעט ועשור. אך ההדגמה הקטנה של הפתיח השבטי היא רק בגדר הקדמה – השיר כולו מסתחרר למסך מטאלי של שנאה וכוחניות, לא מעט קורץ לשירים שכיום הם במעמד של קלאסיקה ובצדק, כדוגמת Propaganda ו-Attitude.

Grief הוא השיר המיוחד של האלבום – הצדעה כועסת ומצוינת ל-Doom Metal – בלי אף מרכיב גותי כמובן, אלא במלוא הכוח המזוהה יותר עם Trouble ו-Cathedral. שיר איטי ומיוסר שמכיל גם טקסטים הולמים – ונע בין הנעימה המלודית שפותחת וסוגרת אותו כמו סיוט של אבל שקשה להתעורר ממנו. אם הייתי יכול לומר משהו על קלישאת הבלדות שמחכות בכל אלבום – זה הדבר הכי קרוב לבלדה אמיתית ש-Sepultura עשו, לפחות מבחינת התוכן והעוצמה שבשיר.

האלבום מתקרב לסיומו עם השיר הראשון שפורסם ממנו – The Age Of The Atheist – וזה בהחלט מרגיש כמו הדבר הכי קרוב לשיר נושא עבור המסע נטול-האמונה הזה. כבר שנים רבות נראה ש-Andreas Kisser לא מתלבט בנוגע ליחסו לדת הנוצרית – אבל "האלבום החדש של Sepultura" הוא מכה אנטי-דתית מובהקת בכל כך הרבה מובנים שגם שירים כמו Apes Of God או Godless לא מרגישים כל כך אפיקורסים בתחושה ובמסר. דווקא מבחינה מוסיקלית מדובר בשיר החלש ביותר באלבום, עם בתים שמרגישים סתמיים ובניית מתח מעט מיותר אחרי כל ברידג' – אבל אם צריך להגיע לשיר מס' 9 כדי למצוא שיר חלש – אנחנו בהחלט במצב טוב.

לכבוד Obssessed הביאה Sepultura אורח כבוד, בדומה לאורחי הכבוד שהביאה במרוצת השנים – הפעם הם חימשו את עמדת התופים עם Dave Lombardo – יוצא Slayer ואחד המתופפים בעלי ההשפעה וההשראה היותר גדולים בתחום המטאל מאז ומעולם. אני לא יכול לומר שלא שמתי לב לכך ש-Casagrande עדין נהנה מאנרגיות ודינמיקה יותר מוצלחת מאשר Lombardo – אבל עדיין – בחירות הקצב של Lombardo – ובמיוחד המעברים, הקצב והמגע ההתקפי שלו על עמדת התופים – כן נותנים טון משמעותי של הבדל חמוד. לא משהו ש-Casagrande לא יוכל להחזיק בעצמו בהופעות, כמובן, ואני בהחלט מקווה לשמוע את הפצצת ה-Death / Thrash הזו בהופעות בהמשך.

את השיר סוגר קאבר, משהו ש-Sepultura אהבו להשתעשע בו מאז ומתמיד אבל מאז 2002 זה הפך לסוג של אובססיה, הפעם ל- Da Lama ao Caos, שיר הנושא מאלבום הבכורה של הרכב ה-Funk Rock האגדי של ברזיל, Chico Science & Nação Zumbi – שהיווה את אחת אבני הדרך בגיבוש הסגנון המוסיקלי בברזיל שנקרא Mangue Bit – שנתן פרי החל משנות ה-90 במוסיקה הפופולארית של הנוער הבריזלאי. אני מניח שזו הגרסה המקבילה ל-Red Hot Chili Peppers של ברזיל, רק כזו שלוותה בטרגדיה שאחד מחברי הצמד נהרג בתאונת דרכים ישר אחרי אלבומם השני והפך לסמל תרבות במותו. אז יש מקום להצדעה, במיוחד ש-Sepultura היו החלק האפל של תנועת ה-Mangue Bit בתקופת Chaos A.D. ו-Roots.

בגדול – "האלבום החדש של Sepultura" הוא אלבום מטאל משובח וחי, אחד ששייך למחתרת ופוסל את רעיון העידון המוסיקלי רק כדי לקבל את ההכרה העולמית לה זכתה הלהקה מחדש, והוא באמת סולל לעצמו את הדרך עמוק אל ליבם של מטאליסטים ברחבי העולם, אך במיוחד מחזק את האחיזה של הלהקה בסצינה הברזילאית, מבלי לוותר על היושרה המוסיקלית של ההרכב כלל וכלל.

עם כל אלבום של Sepultura עולה שאלת האיחוד המאוסה. Andreas Kisser פוסל יום אחר יום בכל ראיון מחדש, בסובלנות אין קץ אני משאר, שאין לו כוונה לאחד את חברי Sepultura להרכב העבר הקלאסי שלהם, ובצדק. נכון להיום – Sepultura היא זו שממשיכה להוציא אלבומים מעניינים ומותחים ולא למחזר את מה שהיא עשתה במשך 20 שנה שוב ושוב, ועם זאת מצליחה להישיר מבט אל המורשת שלה מבלי להתכחש אליה ומבלי לבטל את כלל מאזיניה הותיקים.