Serj Tankian – Elect The Dead

בשנים האחרונות הפכו צמד היוצרים הארמנים, מאלאקיאן וטאנקיאן לסוג של לנון ומקרת'ני מודרנים. מבחינתי היכולת המופלאה של System Of A Down לייצר כמות אדירה כל-כך של שירים מעולים בתקופת זמן קצרה יחסית, היא בגדר נס. נכון, יש המון להקות אחרות שכותבות מלא שירים טובים, אבל במקרה של SOAD, זה היה כבר מעבר למצופה.

אולי במודע ואולי לא, ככל שהזמן התקדם היה נראה כאילו מאזן הכוחות בין שני המוחות הגדולים של הלהקה נוטה יותר לטובת דארון, שמלבד הפיכתו לזמר שני בלהקה, קיבל גם את קרדיט המפיק המוזיקלי לצידו של ריק רובין. כך שכש-System הודיעו על הפסקה זמנית, אלבום סולו מצידו של סרג' הסולן היה רק עיניין של זמן.

גם בתקופת הפעילות של הלהקה סרג' מצא זמן להתעסק בעיניינים אחרים, בין אם בתור זמר אורח (Hed P.E ו-Deftones) ובפרוייקט המשותף שלו עם טום מורלו (מ-Rage Against The Machine), אבל כשמדובר באלבום סולו מלא לא היה לי ממש ברור האם הוא יעמוד במשימה, והאם הוא יצליח להפריח את המשפט "השלם הוא יותר מסכום חלקיו".

הסינגל הראשון "Empty Walls" מתוך האלבום המאוד פוליטי הזה, Elect The Dead, אשר לווה בקליפ מדהים הוא באמת אחד השירים הטובים כאן – פתיחה מצויינת למען כל מי שרצה לשמוע איך סרג' מצליח לייצר את המוזיקה של System לבד, כשהו מנגן על כל הכלים בעצמו ולוקח גם את הקרדיט בתור הטכנאי והמפיק המוזיקלי. השיר בעל מסר פוליטי אנטי מלחמתי חזק, והפזמון מלודי כמו שרק סרג' יודע לכתוב. האנרגיות לא מפסיקות לזרום לכל אורך השיר גם בבתים הרגועים יותר. מבחינת המבנה, השיר כתוב כמו שיר טיפוסי של System, כאילו יצא מאיזו "מדריך לכתיבת שירים בנוסח SOAD" – אבל אל תטעו, מדובר פה ביצירה אמיתית עם כוונה מלאה.

השיר שהכי אהבתי באלבום הוא "Honking Antelope", בו כמו ברוב השירים מתגלה יכולת נגינת הפסנתר של סרג' מהטובות ששמעתי. השיר הזה, באופן לא מפתיע, עוסק בהרס כדור הארץ וכולל בתוכו את השורות "We Are The Cause Of A World That's Gone Wrong, Nature Will Survive Us After All", שהן מבחינתי השיא של הדיסק הזה. הקשבה להרמוניות המדהימות שרצות מתחת למלודיה היפה של סרג', משאירה אותי עם חיוך, לצרות שהטקסט כל כך קשה. וזו הגדולה של סרג', לכתוב בציניות על דברים כואבים, להעביר מסר, אבל להשאיר את המאזין עם חיוך.

בצד הפחות טוב, שירים כמו "Money", שאולי מזכירים בצורה כל שהיא את System, הולכים יותר לכיוון הפרוג, מה שאומר מבחינתי חפירות. השינויים במקצבים קיצוניים וומפריעים לזרימה של השיר, אבל עדיין, המלודיה של הבתים, והקול של סרג', עוברים ומצליחים לגרום לי לא לחוץ על כפתור הסקיפ. גם "Elect The Dead" שסוגר את האלבום מלווה בנגינת פסנתר כבדה ואפלה.

השירה של סרג' חודרת ומשכנעת כרגיל, כמו גם הסילסולים שלו והמניירות שאולי היו נשמעים מגוחכים אצל זמרים אחרים – יוצרים הזדהות ואמפטייה אצל המאזין. השיר כולו רוצה נורא להתפוצץ עם כניסת תופים וגיטרות דיסטורשן, אבל סרג' מחזיק חזק, ולא משחרר את המושכות. וככה עם טעם של עוד, לא נשארת הרבה ברירה אלא לשמוע את הדיסק הזה שוב. כנראה שיקח עוד זמן עד שאני אוכל באמת לקבוע אם סרג' לבד עדיף על System ואולי, זה לא באמת משנה, כי בנתיים יש דיסק חדש ומעולה להנות ממנו.