Serpent Ascending – The Enigma Unsettled

נראה שהדת' מטאל המסורתי צובר תאוצה בשנים האחרונות. להקות רבות כגון Dead Congregation, Disma ואפילו Sonne Adam הישראלים יוצרים מוזיקה שאת שיאה כבר שמענו לפני יותר משני עשורים, אך מסתבר שקרנה עוד לא ירד. התנופה הנוכחית של הז'אנר הביאה בחור בשם Jarno Nurmi, הפעיל מאד בארצו פינלנד במספר להקות דת' מטאל שונות, להקים לעצמו את Serpent Ascending, פרויקט יחיד ששואב השראה מהדת' השוודי המוקדם של Entombed, כשהוא מבצע( או מתכנת, לדאבוני) את כל התפקידים. בניגוד מוחלט להלך רוחה של הסצנה של ימינו, הפקת האלבום לא דוחפת את הווליום לסף הדיסטורשן, כך שלצערם של חובבי פונקצית השאפל, כנראה שתצטרכו לעצור באמצע הספונג'ה ולהגביר מעט את הווליום בכדי לשמוע את השירים כיאות. אני, כאדם שלא אוהב את מה שקרה לגישה של מפיקי המוזיקה של ימינו, מעודד חשיבה כזו, ומעריץ את אלה שבוחרים לעשות ככל הטוב בעיניהם ולטובת יצירתם, ועל זה פרויקט Serpent Ascending זוכה להערכתי. שירים כמו The Human Ladders זוכים להתעצמות מרגשת באזור ה- C Part שלהם, וזה מעורר בי התרגשות קלה כשאני מאזין להם.

Nurmi מיטיב לשלב כמעט בכל שיר לידים מהפנטים המשרתים את אווירת האלבום, ומארג הסאונד נשמע נאמן לסגנון. רמת הנגינה איננה עילאית כלל וכלל, אך היא מספיקה בשביל הריפים האלימים והמרושעים מהסוג הזה שכבר לא מלחינים יותר. הגישה הזו, של לנסות להישמע Bad Ass היא דבר שאני אוהב. הגיטרות נשמעות נפלא, סאונד שמזכיר לי את הסאונד השוודי הישן דוגמת זה של Dismember שהתפרקו לאחרונה , והסאונד שלהן הוא האלמנט השלם ביותר באלבום הזה. משום מה הסולואים לא מממש קיימים פה, וזה די חורה לי, שכן זהו חלק שויתור עליו מבלי לפצות באופן נאות על היעדרו מחליש את השירים מאוד, מכיוון שאין להם חלק שהופך אותם לדינמיים באמת. למעשה, הבחירה לוותר עליהם מוציאה את כל העוקץ מהדת' מטאל, כך לפחות מסתבר לי עכשיו. אולי לו היה בוחר Nurmi לכלול הלחנה דינמית יותר, הייתי מסתפק בה, אך הדביקות למסורת, מינוס הסולו, מאבדת אותי, ואני משער שעוד מספר אוזניים. משום מה, הבחור גם החליט לוותר על התופים החיים, לטובת עזרתה של המכונה המושמצת שמחקה אותם, אם כדי להיות הנגן היחיד באלבום ואולי גם כדי לטפח קצת את האגו בעקבות ההישג ( אני בספק גדול אם זו בחירה מתוך שיקול אמנותי), ובכך הוא יורה לעצמו ברגל. בעוד שהבאס פרימיטיבי מדי, ובדרך כלל עוקב באופן נאמן מדי אחרי הגיטרות, התופים נשמעים תלושים לחלוטין מהסאונד הכללי של השיר מפני שלא הוקלטו באותם התנאים של שאר הכלים, ולא נוגנו ע"י אדם שמבין ומכיר את השיר, מה גם שהסאונד שלהם די איום – פרט לסנייר, כל חלקי המערכת נשמעים מלאכותיים מאד.

השירה חזקה מדי במיקס, ולמרות שNurmi הוא סולן טוב למדי, ללא גיבוי נאות מהכלים שנבלעים מאחוריו, אין הוא מצליח לספק את הסחורה. מוזיקה נשפטת הרבה פעמים גם על סמך בסיס טוב, וכאן הוא לא קיים. מתוך כל התנאים הללו אנחנו מקבלים סאונד מבולבל ועשוי למחצה שלא ברורה לי הגישה אליו. הפקה כזו תואמת יותר דמו שהופק ע"י אדם שאינו טכנאי מאשר אלבום ראשון של אדם שמתיימר לקחת את המוזיקה שלו ברצינות. אותי זה קצת מאכזב, Nurmi מוכשר מאוד, אך נראה שאינו מיומן מספיק בשביל ליצור אלבום שלם, ואולי עוד רעיונות מכיוונם של אנשים אחרים היה מקפיץ את השירים הלאה, לרמה של שירים טובים וקליטים. למרות זאת, בשלושת השירים האחרונים באלבום נראה שנחה על הבחור רוח ההשראה. בשיר הנושא את שם הלהקה, מדגים Nurmi את יכולתו לבצע הרמוניות שחורגות מתבנית ה – Power Chords שבה דגל לאורך כל האלבום, ואנו שומעים רצף אקורדים קודר שמתחלף לריף מלודי מאד שמעניק מעט גיוון לאלבום הזה. בשיר הנושא את שם האלבום ישנם חלקים אשר שואלים מעט מהבלאק מטאל( השיר נהרס, אגב, בגלל אותה מכונת תופים ארורה) ובשיר האחרון ישנו גרוב מגניב מאד ואפילו קטע קצר אך קולע של שירת מקהלה מצמררת. הברקות אלה מעמיקות את ההחמצה שבאלבום, ומאדירות את הכישלון שהוא התהווה אליו. במקום לטפח את הרוח החדשה הזו של יצירה מעניינת, Nurmi בחר להוציא מוצר חצי אפוי, לא לגמרי ברור ומכוון. אולי חשיבה מכיוון שונה כמו זו של חבר להקה אחר, או מפיק אחראי היה ממצא את הפוטנציאל שגלום ברעיונות הללו.

לסיכום, אני מאוכזב. יש כאן פוטנציאל גדול לאלבום שעשוי להיות ברכה לז'אנר, אך במקום זאת מתקבל מוצר בוסרי ומאולץ שאיננו ממש את מה שהוא צריך להיות – אלבום שמכבד את המסורת שקדמה לו ומפרש אותה לקראת הצעד הבא.