Seven Witches – Amped

תארו לעצמכם שאתם קמים בוקר אחד באוהל, בסביבות 11, בפסטיבל מטאל ענק בחו"ל, ואתם הולכים לראות איזה להקה מופיעה. ככה בדיוק הכרתי את Seven Witches. הם היו ההופעה הראשונה בבמה המרכזית בגראספופ 9 ביום השני של הפסטיבל. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בעוד להקת דת', לפי הריפים הכבדים, שמושפעים רבות מעולם הדת' מטאל, עד שהסולן פתח את הפה וזימרר לו משהו שהתגלה כשילוב כלשהו בין ט'ראש לפאואר אמריקאי, מתובל בצ'ילי טקסני.

שנה וחצי אחר כך נפל לידי האלבום החדש של ההרכב המצוין הזה, Amped. בלי לחשוב יותר מילאתי דלק, התנעתי מנועים, הצטיידתי בסטייק לפי מיטב המסורת הטקסנית, והתחלתי לנבור במעמקי האלבום. כבר מהעטיפה ניתן להבין שלא מדובר פה במשהו סטנדרטי, ויצאתי לבדוק אם החבר'ה האלה המשיכו את הקו המצוין שבו הם דבקו עד כה.

האלבום נפתח בריף כבד ואגרסיבי, ועם שבירות מעניינות וסולן שצווח במלוא גובה קולו את שם השיר הראשון, West Nile, מגיע אלינו השיר הראשון. ריפים מעניינים, עבודת גיטרות מצוינת, אבל משום מה הסולן לא משתלב לי יותר מדי. הוא הרבה פחות ט'ראשי ממה שהמוזיקה הזאת דורשת. סאונד טוב מאוד(בכל זאת אלבום שישי), ועבודת רית'ם מחזיקים את השיר הזה. לא משהו מיוחד. סולו פנטסטי, והסולן מוצא לבסוף את הגוונים המחוספסים בקולו, אבל עדיין חסר משהו. ניסיון כלשהו לשלב בין הרבה יותר מדי דברים, שנגמר בבינוניות יתרה.

השיר השני, Sunnydale High, נפתח בקטע תופים קצר, ושוב הגיטרה שוברת ומנסרת לנו את הצורה. החבר'ה האלה כנראה החליפו סולן, כי לפי מה שזכור לי בהופעה זה נשמע הרבה יותר טוב. הריף של הזה גם הרבה פחות סוחף מהשיר הראשון, ושוב הם קופצים מעל הפופיק. ולפי החומר הקודם שלהם , יש להם פופיק מאוד גבוה. בהחלט מאכזב יחסית לאלבומים הקודמים. השיר השלישי נפתח הפעם בסולו בס(טוב, לפחות הם מגוונים), ועם סולו תופים יש תקווה לעתיד טוב יותר. משחקים מוזרים בגיטרה נותנים הרגשה כי החבר'ה לא היו ממש סגורים על עצמם כשהם כתבו את החומר לאלבום הזה. אין ספק שהם ניסו לעשות משהו חדש ומקורי, רק שמשהו התפקשש בדרך. הסולן מצוין – רק בלהקה אחרת בבקשה. אני בטוח שיש לא מעט להקות בארץ שצריכות סולן כזה. אני מוכן להלוות להם סולן אחר.

GP Fix, (על שם חברת האלקטרוניקה?) נפתח כמו שיר הבי מטאל קלאסי – עם אופנוע. ריף שלשם שינוי משיג את מטרתו נותן תקווה לשיר טוב, ועבודת גיטרות שמתעלה על עצמה, והפעם הסולן משתלב הרבה יותר טוב, נותנים לנו את השיר הטוב עד כה באלבום. עדיין זה לא מלוטש מספיק, ויש הרבה חורים לתפור – אבל זה הרבה יותר טוב ממה שקיבלנו קודם לכן. השיר מדבר על אופנועים, ויש כאן נטייה ברורה להבי מטאל הקלאסי, אך שוב בהצלחה מועטה מדי. הגיטריסט הוא בהחלט החלק הטוב בלהקה, ושוב הוא מכניס סולו פנטסטי. אני רק שואל אם הוא יודע לכתוב כאלה סולואים, איך זה שכל השאר לא מתחבר. ולמה הם הוציאו מוצר כל כך בלתי מוגמר.

עכשיו חשבתי לעצמי הזמן לבלדה. והנה, Be נפתח בקלידים איטיים ורגועים. וואלה בלדה לפי הספר. שקוף? כן. מעניין? בהחלט. הסולן הפעם משתלב מעולה, ולמרות שהקיטש זורם כמו וודקה במוסד, יש לנו שיר יפהפה, ועם קלידים מובילים וגיטרות שנותנות מעט בשר, במידה – מתכון נפלא. לכבות את האור ולהדליק נרות. השיר השישי שוב נותן לנו את אותו טעם מוחמץ, אולי של חלב שפג תוקפו. אני מקווה שלחבר'ה האלה עדיין לא פג התוקף ובאלבום הבא הם יתקנו את הרושם הבינוני, אבל כרגע זה בהחלט מרגיש חמוץ. בינוני לחלוטין, האלבום הפחות טוב של הלהקה הזאת. מי שרוצה להתחיל לשמוע אותם – שילך לPassage To The Other Side או Xiled To Infinity And One.