Seventh Station – Between Life and Dreams

פרוגרסיב מטאל הוא אחד הסגנונות המסובכים ביותר להערכה, מהסיבה הפשוטה – הכל לגיטימי. לא משנה מה הנגנים יעשו, כמה שינויי קצב הזויים יכניסו בלי סיבה או סגנונות מכל קצוות תבל שישתחלו פנימה, הכל בסדר. ככה זה פרוג- כמה שיותר בלאגן, יותר טוב, ועדיף עם קצת תחכום ככה שאף אחד שהוא לא מוזיקאי של פרוג לא יוכל באמת להבין אותו. כאלו הם Seventh Station, פרוג על פי הספר. מורכב, מבולגן, מסובך ויפהפה להחריד. האלבום הבכורה שלהם, Between Life and Dreams, הוא אלבום קונספט שמתאר את המצב המדויק של אדם שנלכד בין החיים לחלום, בין מציאות לסיוט. הלהקה היא מעין סופר-גרופ שכזאת, עם וידי דולב הישראלי בעמדת השירה וEren Basbug הטורקי, המוכר יותר כמנצח של Dream Theatre (כן כן, שמעתם נכון), על הקלידים.

האלבום נפתח בקולות צעדים, דפיקות לב ופתיחת דלת אל תוך סיוט שהוא בריף גיטרות קטוע, למעשה עד שהשיר עצמו מתחיל. שום כלי לא מתפספס, החל מפתיחת השיר הראשון "The Baron's Doubt Pt. 1". הכל בתיאום מושלם של מקצבים לא הגיוניים והרמוניות מרתקות. את הבלאגן ההרמוני הזה עוצר בקולו המקסים וידי, אחד הזמרים המוכשרים והמוכרים במטאל הישראלי שאחראי בין השאר גם לפרוייקטים כמו Reign Of The Architect וOMBוכמו תמיד, גם הפעם מספר לנו וידי באמצעות הנגנים המוכשרים שמלווים את קולו, סיפור פרוגרסיבי, מטאלי ואף סימפוני במיוחד.

כאשר נכנסים לעומקו של האלבום, התחושה באופן כמעט מיידי היא כמו צלילה אל תוך חלום בעל כורחך. בהתחלה, זה לא נורא בכלל. למעט כמה אקורדים צורמים, השיר השני, "Another Dimension of Sun", דווקא מתחיל באופן שמח ורגוע יחסית, אם אפשר לקרוא ככה לשיר מטאל שמתקיים מהרמוניות מסובכות ומקצבים שלא ברור איך להקה שלמה יכולה לנגן אותם בלי לטעות. אה כן, וכמעט שכחתי, זמר שעושה עם הקול שלו מה שהוא רוצה. Seventh station לא מוותרים על אף חלק בסיפור, כמו על אף כלי שיספר אותו. החלק שאמור לדמות את אותה הצלילה לתוך החלום כשהכל מסביב עוד רגוע ולא בדיוק מובן, מסופר ע"י הגיטרה בשיר הרביעי, "Mirage at Yourself". את הכובען המטורף, הרגע הנפילה אל תוך מכונת הזמן שהיא הסיוט עצמו, הבריחה, ממחישים בצורה מצויינת הקלידים בסולו מצמרר.

כשהסיפור ממשיך, מבינים מהר מאוד שהחלום נגמר והמציאות היא הסיוט האמיתי. הגיטרות, לאורך כל האלבום ובמיוחד בקטעים האינסטרומנטליים, מלוות את הסיפור בסולואים מפוצצים ברגש. כמובן, בתמיכת התופים שבאופן נדיר במטאל – מנגנים את המוסיקה יחד עם כל שאר הלהקה ולא סתם נותנים קצב. לקראת הסוף, מגיע השיר האינסטרומנטלי "1348", שהוא גם הקצר ביותר באלבום שמרבית שיריו מדלגים בקלילות מעל גבול 9 הדקות. הוא נפתח בנימה אוריינטלית, מתקדם בסגנון קצת יותר ג'אזי ספק מוזיקת מעליות שתמשיך ללוות אותנו גם בשיר הבא, עד שמתפוצץ שוב בתחושה של מרדף, של בריחה. כל האווירה הזאת ממשיכה ממש עד לסוף השיר הבא, "Abnormal Circle Doubtful Hours", שמשאיר במאזין התמים תחושת מתח בלתי נגמרת המלווה במהקהלה מצמררת ולבסוף צווחה משתקת שחודרת אל תוך העצמות.

השיר האחרון, זה שסוגר את הסאגה. הוא החלק השני של הספק שפתח את האלבום, וגם הוא נפתח בקולות צעדים, דפיקות מואצות, דלת נפתחת ונטרקת, והד הזעקה שסגרה את חלקו הראשון נשמעת מרחוק. הדים ועוד הדים, עד שמתקרבים מספיק והזעקה שקורעת את הנשמה מבקשת שוב "Must there be something else". הגיטרות מתגברות, הדלת נתרקת, והסיפור נגמר בשקט מחריש אזניים. הטראומה שעוברת על המאזין בשמיעת האלבום היא חד פעמית, וחוזרת בכל פעם ששומעים את האלבום. אין כמעט אף שיר שניתן לשמוע באלבום הזה בפני עצמו, כלומר, אם תרצו לשמוע את האלבום תידרשו להקדיש לכך כשעה תמימה מחייכם, וזה שווה את ההשקעה. עם זאת, לצד עבודת גיטרות נהדרת, קלידים מצמררים, עבודת רית'ם (באס-תופים) שמחיים את האלבום כולו, ושירה שחודרת אל תוך הנשמה, יש נקודה לרעת האלבום הזה. יש שיתרצו את הנושא בעובדה שמדובר באלבום "פרוג", אבל זה לא תירוץ קביל. כשמסיימים לשמוע את האלבום, כלום לא מהדהד באזניים מלבד הצעקה. לא ריף גיטרות מוצלח, לא סולו קלידים, שום דבר מלבד שקט מוחלט וזיכרון חושים של הטירוף שעבר על הנשמה לאורך ההאזנה. וכך זה נגמר, הסיפור תם ולא נשלם, וחוץ מהטעם המתוק של מוזיקה איכותית, שום דבר לא נשאר.