Shadow Gallery – Room V

כמה שחיכיתי לאלבום החדש של שאדו גאלרי. בעצם כמעט כמו לכל אלבום שלהם. ללהקה האמריקאית הזאת יש מנהג קבוע לבשל את אלבומיה באיטיות, בדיוק כמו בשר אסאדו, כאשר התוצאה הסופית בשניהם היא דליקטס. זאת אחת מלהקות הפרוג מטאל הותיקות ביותר שעדיין פעילה כיום. כבר מהשם של הלהקה אפשר להבין ממי היא מושפעת בדיוק, וגם מהמוסיקה ניתן היטב להבין. אלבום הפאר של הלהקה היה Tyranny, ולכן אפשר להבין מדוע האלבום החדש הוא עם קונספט של סיפור שממשיך את העלילה של Tyranny, שמבחינתי הוא אלבום מופת שלא נופל מאלבומי קונספט כמו, Operation Mindcrime ו- Scenes from a Memory.

אחרי האלבום הקודם המאכזב,Legacy, היו לי ציפיות גבוהות שהלהקה הזאת תנפק את מה שהיא יודעת לעשות טוב, מלודיות מתוקות וקליטות, הרמוניות ווקאליות ומשחקי קולות של חברי הלהקה, וכמובן סאונד התופים והגיטרות שאותי אישית מעצבן אבל הוא אחד ממאפייני הלהקה הזאת. שאדו גאלרי בקטע הזה בהחלט סיפקו את הסחורה, מי שמכיר אותם יודע למה לצפות, אין הפתעות בקטע הזה. וזאת אולי גם הבעיה של הלהקה. שאדו גאלרי תקועה עדיין בפרוג מטאל של שנות ה-90, לא שזה רע, אבל אחרי כמה אלבומים כאלה הגיע הזמן קצת להתקדם ולחדש. הלהקה מנסה עדיין לרכב על גלי ההצלחה של אלבום המופת Images and Words, אך מי ששומע את הפרוג מטאל המודרני מחפש דברים אחרים. עיתוי הוצאת האלבום גם לא מבריק במיוחד ואולי מדובר בחוסר מזל, שאחרי המתנה של 4 שנים הלהקה בחרה להוציא את אלבומה בדיוק ביום שבו ענקית הז'אנר , Dream Theater מוציאה את אלבום האולפן השמיני שלה (7 ביוני 2005). האלבום מחולק לשני חלקים ובמהלכו משולבים כל מיני קטעי מעבר רגועים כמיטב המסורת של הלהקה באלבומיה הקודמים, כאמור בקטע הזה שאדו גאלרי היה להקה קונסרבטיבית ללא ספק.

קטע האינטרו משלב מוטיב על חזרה ממלודיות מהאלבום טיראני, ולאחר מכן מגיע שיר יפה ודואט בין מייק בייקר ללאורה ג'אגר (הופיעה גם בטיראני), קטע מרגש מאד שמשלב אפילו קטע קצר של חליל של קארל קדן-ג'ימס (שהוא גם בסיסט הלהקה) באמצע, ולקראת הסוף קצת קונטרפונקטים אופיינים לשאדו גאלרי. אחד הדברים היפים בלהקה היא העובדה שכמעט כל חבריה משתתפים במלאכת השירה והקולות באלבום פרט למתופף ג'ון נבולו והקלידן כריס אינגלס. אחד השירים הכבדים באלבום הוא השיר השלישי, מאד מזכיר לי את הלהיט של הלהקה ,Mystery, מלודיה קליטה בתוספת קלידים בתפקידי שטיחים ברקע , הגיטרות קצת כבדות בשיר הזה מהרגיל.

קטעי המעבר נחמדים, חלקם משמשים בתור אינטרו לשיר שבא אחריהם. הקטע הבולט לטעמי באלבום הוא שיר הנושא, גיטרות מנסרות של ברנט אלדמן, מלודיות צפויות ואופייניות, יוניסון מצוין של קלידים וגיטרה באמצע השיר, מה עוד יכולנו לבקש מהם לעשות בשיר אחד? הכל נמצא פה בדיוק במינון הנכון. לאורך כל האלבום ניתן לשמוע מוטיבים ומלודיות קצרות הלקוחות מטיראני, וזה אכן דבר יפה שמשתלב היטב יפה עם הקונספט של האלבום שעוסק בהמשך העלילה של שני האנשים שמבינים שהמערכת מתפוררת, ונסיונם להרוס אותה (העלילה מתחילה 8 שעות אחרי שמסתיימת העלילה של טיראני). השיר האחרון מסיים בצורה מצויינת את האלבום, מלודיה כובשת יחד עם סולואים של גיטרה וקלידים ממש מצוינים כמיטב המסורת של כריס אינגלס הקלידן וברנט אלמן הגיטריסט.
הלהקה יודעת לשלב יפה בין בלדות מרגשות לבין שירי פרוג מטאל מקפיצים ומורכבים, וזה לא חדש לנו.

מי שאוהב פרוג מטאל מלודי ואת שאדו גאלרי חייב לרכוש את האלבום הזה. אני אישית ממליץ לכם לשמור את הכסף לאלבום החדש של דרים ת'יאטר, אני בטוח שהוא יהיה הרבה יותר אקספרימנטאלי וחדשני מזה.