Shakra – Infected

צריך להיות איזשהו גבול בו משהו שמחמיא לך כבר מתחיל לעצבן אותך, אני לא חושב שאני יכול לשים את האצבע שלי על הנקודה הספציפית הזאת ברצף התרחשות, נסו לדמיין קוף בספארי שהולך במקביל לכם, אתם עוצרים, הוא עוצר, אחד מכם מגרד בראש, הוא מגרד גם, אתם ממשיכים ללכת, מצחקקים קלות ומשועשעים מהסיטואציה, הוא מחייך והולך איתכם… בשלב מסוים מישהו יוציא איזה פרי מהתיק וישליך על הקוף המעצבן ולא במטרה לדאוג לצרכיו הקולנריים… השאלה מתי בדיוק מגיע הרגע הזה?

בהקשר לסקירה הזאת אני תוהה מתי עבור Gotthard יגיע הרגע הזה, ולמרות שאני בטוח שבמקרה הנ"ל זה לא יסתיים בהשלכת פירות למרחקים אני עדיין מוצא את עצמי מתלבט איזה צד אני אצדיק באותו הרגע. כשמדובר בHard Rock לא תמצאו יותר מידי דברים חדשים תחת השמש וקשה מאוד להיות מקורי וטרי יותר מהאחרים. למצוא להקה רעננה יותר בין 687321685163 להקות ההארד רוק לדורותיו זה כמו להריח גינה של נענע ולגלות איזה עלה מוציא יותר ריח. מצד שני, כשמדובר בShakra אנחנו מקבלים להקה שחרטה על דיגלה להיות הצל של Gotthard בצורה שהיא הרבה יותר מגלויה לעין והאלבום האחרון שלהם, "Infected" הוא השיא לדעתי. אני יכול ללכת יותר רחוק וטעון שאפילו הקול של הסולן, מארק פוקס, מזכיר מאוד את קולו האדיר של סטיב לי, מעין הכלאה בין הקול של סטיב לבין קול מוכר נוסף של מארק סטורס (Krokus, Tea, Amen) אבל בזה אי אפשר להאשים אותו, הוא נולד עם קול צרוד ומסוקס כזה.

בכל הפתיחה הנ"ל יש "אבל" ו"אבל דיי גדול, העובדה ששנות ה2000 יש יותר מלהקה אחת שיודעת לעשות הארד רוק טהור כמו הגדולים בשנות ה80-90 היא האור החיובי ביותר באלבום הזה שכן אם נתעלם מהעובדה שהאלבום Infected פשוט נוטף Gotthard מכל עבר, הפזמונים המפוצצים, הריפים הקופצניים, הבלדות השקטות והרוטטות, הביטים החדים והקול הרועד של הסולן… דברים שדיי נדירים בעולם שבו האקסטרים מטאל שולט ביד ברזל. Shakra השווייצרים מספקים את הסחורה בכל התחומים הנ"ל ומציגים פה יכולות בלתי מבוטלות בכתיבה יפה ונקייה משטיקים מעצבנים, שילוב יפה של דיסטורשן נקי וצלול עם גיטרות אקוסטיות וקלאסיות על מרבדי פסנתר, שירה עולה ויורדת עם הרבה פזמונים המנוניים וקליטים, חלקם קיטשיים למדי אבל לא ברמה שתסב למאזין כאב חלילה.

עבודת הגיטרות מלוטשת מאוד, ריפים פשוטים וסולואים חביבים, הכל באריזה של פשטות שקצת מעיקה אחרי כמה שירים, זה נחמד בהתחלה אבל גם כשמדובר בהארד רוק אני מצפה שזה יתפתח למשהו ולצערי זה לא קורה לאורך האלבום הזה, אם זכורה למישהו הסקירה שלי על אלבומם האחרון של Krokus אז שם מדובר בזרימה וכל שיר מדבר אל רגש אחר ואל "איבר" אחר ויחד כל הגוף זז עם המוזיקה. לצערי במקרה של “Infected” המוזיקה לרוב לא מצליחה ליצור את התחושות החזקות ששירי הארד רוק מסוגלים ליצור.

למרות זאת ישנם מספר שירים בעלי פוטנציאל מסוים, שירים כמו “Playing With Fire" שלמרות שהוא מזכיר מאוד דברים ששמענו מPretty Maids – הוא עדיין מקפיץ קצת ומכניס לגרוב הודות לריף הקליט של הגיטרה והקצב החד, אותו הדבר אפשר לומר על “The One” שמכיל ריפים חביבים בבית ופזמון הארד רוק קלאסי סטייל Bonfire – שוב, ההשארה לא סתם מורגשת אלא מאוד בולטת עד כדי השתקפות של המקור.

אם יורשה לי אני אתייחס בשורה אחת לתופים בנקודה זו שלדעתי יציבים לאורך כל הדיסק אבל צפויים ובנאליים מידי. נכון, יהיו כאלה שיטענו שבהארד רוק אין מקום כל כך לגיוון אבל אפשר להיות יותר מקורי ולהביא משהו מעצמך, אז המתופף שלנו, רוג'ר טאנר, מביא מן מעברOn Beat עם הכפלות של בס בסוף של תיבות פה ושם אבל טוחן את הקטע למוות ואחרי כמה שירים זה כבר הופך לא מעניין. מלבד כמה הברקות כמו בשיר “inferno” לא מצאתי הרבה עניין ואחרי כמה האזנות התופים פשוט נעלמו לי בתודעה והקיום שלהם הפך להיות משני.

אין אפשר אלבום הארד רוק בהשראת כל הלהקות הנ"ל בלי בלדה קורעת לב? אז פה יש לנו את “Love will find the way” שזה באמת שיר מתוק, מתוק מידי לפעמים, שבכיף ניתן להקדיש לחבר/ה ביום החודש שלכם יחד, שיר נדוש עם אותם משפטי מחץ כמו “I don’t wonna live forever, I just wonna stay another day…” – ביצוע מעניין עם גיטרות אקוסטיות, פזמון מחשמל עם מעבר קליימקס לקטע שקט, סולו ועליה שוב… לפי הספר, פשוט ועושה את העבודה בלהעמיד קצת שיערות על הידיים והעורף (למי שיש)

הסינגל הראשון מהאלבום, “Vertigo” מציג משהו שיכול היה להיות מעניין אם היה משקף את הקו של האלבום אבל מדובר בשיר דיי מפתיע ולא טיפוסי, המלודיה שלו מהולה בתבלין מר-מתוק, משהו שהיינו מצפים לשמוע מלהקות כמו Entwine או To/Die/For, אפילו התבנית של בית שקט עם ריף באס+תופים, Mutes של גיטרה ופזמון מתמרח, זה נשמע מאוד מעניין כשאין סולן בכיין כמו בלהקות שציינתי אבל לא נוסק יותר מידי.

מדובר באלבום הארד רוק שעלול לשעמם את ותיקי התחום ואנשים שגדלו עליו, למרות זאת אני חושב שחלקם עשויים למצוא עניין בו הודות לסאונד הנקי ולביצועים הטובים, לא מדובר בשירים רעים, רק לא ממש מקוריים. מי שלא ממש יודע מי הלהקות שהשוואתי את Shakra אליהם צריך ללכת להכניס את הראש לאסלה לכמה דקות אבל אחרי שהוא חוזר אני בהחלט מציע לו לשמוע את האלבום הזה של Shakra כי זה ז'אנר שדיי נעלם ממדפי הדיסקים בשנים האחרונות ולדעתי לא בצדק היות ויש למוזיקה הזאת כל כך הרבה מה להציע והגיע הזמן שהדור הצעיר יותר של המטאל יחזור קצת למקורות ובנוסף למטאל המונוטוני/חד-גווני/אקסטרימי שהוא שומע, יכניס קצת מלודיה וצבע לחיים.