Shay Ofer –And The World Shall Burn

אז ישנם כמה הבדלים ברורים בין אלבום הבכורה של Shay Ofer (להלן רק שי עופר) לבין אלבום סולו או כל אלבום אחר שיצא מישראל. ראשית – למרות שאיננו אלבום הסולו הראשון של אומן מטאל ישראלי (זכור לי במעומעם אלבום סולו שנקרא One on one שיצא לאיזה גיטריסט לפני עשור וקצת, אלבום סולו אינסטרומנטאלי של הרבה עבודת גיטרות והדפסה של מדפסת ביתית בתור עטיפה) – שי עופר דאג שיצירתו המוצקה הראשונה לא תיפול מאף אלבום מטאל ישראלי אחר, ובתקווה אף אלבום מטאל אחר מכל בחינה. ההפקה של אולפני Black Horizon חדה כתער והולמת את המוסיקה במיוחד. מהרגעים הכבדים ועד לרגעים המלודיים יותר, שהינם יותר נדירים בסגנון המוסיקה של עופר, ההפקה של מאיר גור שהקליט את האלבום ביחד עם עופר, רק מחמיאה לתוצר הסופי. סוף כל סוף אני שומע אלבום מתחילתו ועד סופו שאני מרוצה מכל צדדיו מבחינת ההפקה של אולפני Black Horizon (אם כי אני חייב לציין שאת אלבומם של Ekho עדיין לא שמעתי מההתחלה עד הסוף). גם העטיפה של האלבום מעוצבת בצורה המקצועית ביותר המתבקשת. עיצוב אסטטי ומושקע מברך את המאזין כשהוא פותח את האלבום ומכניס את הדיסק למערכת. וכעת למוסיקה עצמה.

השיר הראשון הינו אינטרו ארוך ומבלבל. Storm The Earth מתחיל עם קלידים חלשים, אשר מתחלפים בנעימה גיטרה עייפה. האמת ? סיפתח מיותר למרות כלי המיתר שמלווים אותו ועושים את עיקר המלאכה. נראה שריפים לקונים פשוט נועדו להוות במה לצלילי קווארטט קלאסי שלא באמת קשור למה שמתרחש בשאר האלבום. באמצע הפתיח הארוך נכנס גם נאום של עופר, עמוס בפאתוס ובמבטא ישראלי – ומתחיל את האלבום בטעם לא טוב. וכאשר המשפט You are not ready for what's coming חוזר על עצמו איזה שש פעמים, כמעט ובא לך להוציא את הדיסק מהמערכת ולשכוח שהכנסת אותו. למזלו של עופר, Act Of God, השיר האמיתי הראשון של האלבום מצליח להעביר את התחושה המרה הזו.

Act of God כבר נשמע כמו שיר מטאל הולם. Groove Metal מתגלגל שלאחר פתיח מלודי חביב מעלה הילוך לכיוון ת'ראשי ובועט קדימה. התופים המבוצעים על ידי ניר ליברשטיין (המתופף של Design Flaw) הולמים היטב את האלבום – הוא מתקדם קדימה ברעם מתגלגל. השירה של שי עופר מפתיעה לטובה. למרות הטקסט המעט בנאלי שמבכה על כמה הפוליטיקאים מנהלים מלחמות דת וקודש לחינם וכמה אנו משלמים באש ודם את המחיר, השירה עצמה באמת מרגשת. למרות שיש הבדלים בסטנדרטים – עופר מזכיר את העבודה הווקאלית של Rob Flynn היקר מ-Machine Head. למרות שהוא צועק במלוא גרונו הניחר, הוא עדיין מוציא מקסימום רגש מהקריאות קרב שלו.

גם השיר Blind Are We מתקדם על אותו כיוון מוסיקלי. פתיח אקוסטי מזמין רעות שמתחלף לריף מטאלי קלאסי בטעם של פעם – אבל אחרי דקה של מתח – השיר מתפרץ קדימה. למרות המלודרמטיות המוסיקלית שנוטפת במלודיה העוטפת את הריפים, קשה לי לקרוא לאלבום הזה Metalcore או Melodic Death Metal. הסגנון נשאר נאמן במסירות לתזה האמריקאית של ה-Groove Metal שעוצב על ידי האתוס של Machine Head ב-2003, באלבומם Through The Ashes Of Empires. דמיון נוסף הוא גם החשיבה המלודית המצוינת בשירה המלודית של ה-C-Part. קשה לומר שלעופר יש קול של זמיר, אבל שומעים שהוא בהחלט מתכוון למה שהוא שר, וזה מספיק כדי לקנות אותי כמאזין. הריפים עצמם, כמו בשיר הקודם, אחרי הסולו הלא-הכי-מחמיא-בעולם קצת חוזרים לסורם, והדינאמיקה המוסיקלית בולטת בהעדר גזירת זנבות של שירים שנמשכים מעט יותר מדי.

מה שמתגבש בעצם הוא שילוב בין Groove Metal עם המון טאץ' של מטאל מסורתי יותר – בין עם המלודיות שהולמות הרבה יותר את הריפים של Judas Priest ואת Metal Church מאשר את Machine Head. Dog Tags הוא בהחלט השיר הטוב באלבום – שהוא מרכז בדיוק את שני הרעיונות האלה, עם ריפים מלודיים ושירה זועמת. עופר מצליח כנגד כל הסיכויים להצליח עם עבודת גרון צרודה במיוחד ועדיין לשמור על מלודיה ועל הגישה הנכונה. באמצעו של השיר, למשל – כל המוסיקה כובה סביב השירה – והוא צועק את ה-C-Part בכל הכוח – מה שנשמע בהתחלה כזיוף כנה, ואז עם התפרצות המוסיקה – כל חתיכות הפאזל נופלות ביחד אותו מקום.

לאלבום בעצם יש שני חסרונות בולטים. הראשון הוא כתיבה שמתקשה לרתק את המאזין לאורך הזמן. שירים ארוכים של 5 עד 6 דקות עם ריפים שמרבים לחזור על עצמם, לפעמים בואריאציות שונות ולפעמים לא – מרגישים לעתים כאילו מנסים למלא חלל ריק. זה בולט במיוחד בשיר כמו Rebel – החלש בשירי האלבום, שהריף המרכזי שלו פשוט לא סוחב עוד מההתחלה, והחזרה הרבה עליו רק ממאיסה אותו יותר. מצד שני – ב-Humanity's Dusk נראה שכל ריף – רפטיטיבי ככל שיהיה – נכתב ובוצע באהבה רבה ועם מחשבה מרובה אודותיו. אם יש שיר שחופף רמה מקצועית גבוהה יותר, זהו השיר הזה.

החיסרון השני הוא ששי עופר אינו כותב או מבצע סולואים דגול. הוא לא איום ונורא, אבל הסולואים ממוקמים ברגעים קריטיים כיאה להרבה שירי מטאל קלאסיים – ופשוט לא עומדים בסטנדרט שעופר מציב לעצמו מבחינת לחן. הביצוע עצמו הוא חמוד במקרה הטוב – אבל באלבום שנשמע כל כך מקצועי מכל בחינה אחרת, הם בולטים לרעה בלחן בוסרי ולא ממצא. האלבום עצמו נחתם בבלדה, ששם מוכיח עופר שלמרות שהוא לא זמר דגול הוא יודע לגעת. למרות המבטא, הזיופים והנפילה למלכודות של מלודיות שחוקות בבלדה אקוסטית, עופר עדיין מצליח להשאיר את השיר הכביכול-בלתי-קשור הזה כרצף הגיוני מהאלבום עצמו.

בגדול – ההישג הראשון של עופר הוא אלבום מטאל שהוא הלחין, עיבד וביצע כמעט לבדו (להוציא את עבודת התופים כמובן). למרות ריבוי מה שנקרא 'פרויקטים אישיים' בתחום המטאל – גם בארץ – נדמה שאלבום שנושא את שם האומן ללא שם להקה או שם במה אחר הוא משהו בהחלט בלתי אופייני בארץ. כשהתופעה מתרחשת בחו"ל – זה לרוב אצל אמנים שמחזיקים ברפרטואר מוסיקלי כה רב שאנשים אשר צמאים לעוד חומר שלהם פשוט יזנקו על האלבום ועל האינטרפרטציה האישית שלהם ללא להקת האם שלהם. אמנים כמו Marty Friedman או Jorn Lande השאירו את הקריירה המוסיקלית של להקות האם שלהם הרבה זמן מאחוריהם בקריירת הסולו שלהם – אבל שי עופר עובד הפוך. האלבום הוא הרבה יותר יומן אישי ומהוקצע רק ברמת הפרט. הוא איננו מוסיקאי בחסד עליון כמו Friedman או סולן שבורך בקול שמיימי כמו Lande. הוא פשוט מנסה להביא את הגישה שלו למטאל, בלי העול של להתחשב בנגנים אחרים שאיתם הוא צריך לחלוק את הכתיבה, הביצוע והכי חשוב ההתארגנות והדחיפה קדימה.

דווקא יהיה יותר מעניין לראות אותו פורח בלהקה ככותב או כגיטריסט / סולן בזמן שלהקה שמלווה אותו מבקרת את החלקים היותר בוסריים בכתיבה, ומגבה אותו לרמת עבודת הבמה. בינתיים הסנונית הראשונה של Watch The World Burn היא ניסוי נחמד ומוצלח למדי – אמיץ ומושקע, מופק היטב ומקצועי – אבל עדיין מרגיש כמו המאבק הראשון של אומן למצוא אמירה מוסיקלית (כי חברתית בהחלט יש לו). מי שחובב את Machine Head או את Sepultura ומחפש לשמוע להקה דומה עם טוויסט לכיוון המלודיה, בהחלט יכול ליהנות מהאלבום.