Shiver – When Everything Fails

אני לא אוהב סקירות שנגררות למעט מאד מהאלבום והרבה מאד מההיסטוריה. אין לי בעיה לקרוא משהו מעמיק, אבל אם אלו דברים שיכולתי לקרוא בויקיפדיה, הם לא צריכים להופיע בסקירה. אלא אם אין ללהקה עמוד ויקיפדיה. או שאף אחד לא מכיר אותם. אז אני אציג לכם ההיסטוריה של Shiver ברצף של מילים, ואתם תוכלו לפנות אליהם אם משהו מזה מעניין אתכם. הקריות, עדי אלקובי, Ferium, וואקן, פרידה כואבת, התחלה חדשה, ג'וני טל, רעל בעיניים, אין זמר, אור גרינברג, שאגת ישועה, Soulless, אי-פי, שי גבאי, קוים אדומים, שבירת אמונים, כמו סכין בלב, פצע פתוח, דלת נסגרת, דלת נפתחת, רביעייה בלבד, מיכאל ניקולא, עבודת כפיים, זיעת אפינו, אלבום מלא.

סיימנו? סיימנו. עכשיו לאלבום.

נתחיל מהמסביב, האלבום הזה נשמע כמו פצצה גרעינית. האם לא יצא לי לנסח את זה טוב? אז אני אבהיר. הוא נשמע מעולה. אלרם בוקסר, הגיטריסט והאיש מאחורי Ferium ואחד מהמאסטרואים הטובים ביותר למטאל שאי פעם יצאו בארצנו, לקח את ההרכב וגרם לו להישמע כמו מכונת מלחמה. המאסטריג שעשו לאלבום ב-Panic Room רק מוסיף את הקרם על עוגת הסאונד הזו. אז קודם כל, שאפו.

גם שאפו שלאחר שנה וצ'ופצ'יק הלהקה שהוציאה EP כבר חתרה לאלבום מלא. כתבה, הקליטה, מיקס, מאסטר, הופעת השקה, בום! יש אלבום.

הייתי רוצה לומר ש-When Everything Fails הוא מסע מפרך של תובנות ושל חקר העצמי, אבל הוא לא. הוא לא מפרך בכלל. הוא לא הגרסה המוסיקלית של לצאת לטראק במאצ'ו-פיצ'ו כדי למצוא מה אתה הכי אוהב בעצמך בחיים ואיך לתת לך את ההזדמנות לעשות את זה בחזרה בבית. הוא הגרסה המוסיקלית לריצה על הדיונות של הנגב כשאתה מחזיק אם-16 מקוצרר ואומר לעצמך "למה לכל הרוחות אני רץ כאן?" יש פה מסע, יש פה ריצה מאומצת ומיוזעת של תחושת אימה וחוסר אונים – אבל היא נבלעת באדרנלין כובש ובמטרה באופק.

זה מתחיל עם הפתיח של All We Have. בגדול הפתיח הוא שיר בפני עצמו – אבל הוא רק התקדים הבהמי של Cog in the Machine. השיר נשען על שני ריפים כבדים ואיטיים מרכזיים, ועל הנהמות הגרוניות של אור גרינברג סולן הלהקה, עליו ארחיב בהרבה בהמשך.

Cog in the Machine הוא מפלצת של שיר. הוא מונוטוני מצד אחד אבל מראה התפתחות מינימליסטית ומצוינת מצד שני, הוא כבד כמו משאית עמוסה במקררים אבל עדיין שומר על קליטות מצוינת, והוא נותן את החוויה הסיזיפית של החברה המודרנית בתרכיז מיץ בטעם שמן מכונות בין הריפים הטוחנים כמו בוכנות.

זה הקטע של Shiver כבדרך אגב, לפחות באלבום הזה, להעביר את כל הכוח שהם יכולים מבעד לרפטיטיביות היום-יומית של החיים דרך מסננת פלדה, עד שכל מה שיוצא זה רצועות-רצועות של מטאל כבד, נוטף שנאה מצד אחד ותקווה מצד שני, של עולם קשה-יום שבעבר היה נראה כמו דיסטופיה והיום מתחוור להיות המציאות.

"בורג קטן במכונה", בתרגום חופשי, הוא הסיפתח של העסק הזה. הוא מזדחל בז'אנר של Shiver, שלמרות שהוא לא שובר את המסגרת, הוא יוצק ממנה משהו משלו. מן Hardcore אלים וברוטאלי עם המון Death Metal בפנים. דמיינו גרסה קיצונית וממוכנת יותר של The Acacia Strain או Full Blown Chaos, או שתורידו את מימון הפאנק-רוק ותעלו את מימון הכסאח של הרכבים כמו Hatebreed ו-Throwdown ואתם בכיוון הנכון. זה מטאל, זה הארדקור, וזה חולש כמו מסורית עגולה על כל פס היצור הזה, מותח קו דק של "פה אנחנו נמצאים ואף אחד לא יזיז אותנו". סיומת השיר הוא ציטוט מתוך נאומו של צ'ארלי צ'פלין בסרט "הדיקטטור" – דווקא החלק על החיילים המשתעבדים לאדונים מכאניים שעושים בהם כרצונם. מטאפורה לבאות, כמובן, אבל גם נועל את הקונספט של האלבום על ההתחלה. פס היצור של החיים הוא שוחק, הוא חסר משמעות והוא מעורר זעקה מרה בלב כל מי שעדיין יש לו שכל. בעוד ש-Cog in the Machine מתערבב בדיונים בין ריף מפלצת אלף לריף מפלצת בית על משמעותה של היחודיות בעולם שבו כולם רוצים להיות מיוחדים בדיוק אותו דבר, אנחנו חולפים דווקא אל פרק ההמשך, Another Form.

פה המהירות מעט עולה, ואם Shiver שיחקו עד עכשיו במגרש של הארדקור כבד אבל שלא מזדרז לשום מקום – כאן עדי אלקובי, מתופף הלהקה, מעלה הילוך ומראה שיש לו עוד המון מטאל מהיר בפרקים של הידיים והרגליים. בין קטעי אטרף מהירים שהולחנו לפוגו לבין ריפים בהמיים מצידם של ג'וני טל ומיכאל ניקולא, אחנו קולטים את המסר מבין לשאגות של גרינברג. באובדן מדמם של שעות שינה ושפיות השיר מטפטף כמו רעל לאוזן, מערער ומציג את התסכול העצום שבמילים. מן חיפוש נצחי אחר משמעות בעולם שבו אין משמעות אמיתית, לא משנה כמה פעמים נשנה צורתנו למה שרוצים מאיתנו.

השיר העוקב הוא Soulless, שיר שכבר הכרתי עוד לפני שיצא EP הבכורה של הלהקה. מן המסתבר הלהקה העמיסה מספר שירים לפני שניגשה להקליט את ה-EP, ולכשסיימה הספיקה להלחין עוד כמה שירים שהרגישו מספיק טריים גם שנה אחר כך. Soulless במקרה הזה כבר בן שנתיים, ועדיין לא נס לחו. הוא אמנם מרגיש מעט בוסרי יותר מבחינת מלל, אבל הוא עלה מדרגה מוסיקלית ומזכיר קצת את Shiver של תחילת הדרך – מן הצצה קטנה למה שפעם היה והיום הרבה יותר גדול.

Fit The Frame הוא פצצה רוקנרולית רותחת כמו פלדה מותכת, מתגלגלת בין היאוש לבין התסכול של גרינברג ויוצאת החוצה דווקא מבעד לריפים. הבס משחק תפקיד ענק בשיר, ובעצם בכל האלבום – כשהוא מונח בחזית המיקס, גורם להכל להשמע כאילו הוא מתוח על כבלים, כאילו כל נשימה וכל הד בהקלטת האלבום הזה הייתה הושהתה בתור כלוב פלדה. לפעמים, כמו ב-Fit The Frame זה כמעט ומעמיס יתר על המידה על המאזין – אבל אלה שרגילים לז'אנר, ולקפיצות מההארדקור הסולידי של הארבעה רבעים לריתמיקה משוגעת קצת, לא משהו שיגרום לכם לאבד כיוון, רק לשמור על עניין לפני שממש שוקעים לתחושת הבוכנות והמכאניות.

השיר הטוב באלבום הוא Let the Truth Be Told, והוא משחק לאורך כל המגרש המוסיקלי הזה. נכון, יש כאלה שמוצאים את הז'אנר מגביל, דחוק ועמוס להם מדי, שבלי מלודיה ובלי מרווח נשימה אמיתי הם ילכו לאיבוד, אבל זו בדיוק התחושה שהאלבום מנסה להשרות במאזין. תרגישו את הקלסטרופוביה המוסיקלית בין ריף לריף, תרגישו את העונש שבמונוטוניות ובתחושת המיאוס הרפטיטיבית ותבינו מנין האלבום הזה נוצר. זה השיר האופטימי של האלבום, נוגע-לא-נוגע באווירה חיובית של שחרור, של סגירת מעגל – ולמרות שהוא כועס בדיוק כמו קודמיו – הוא לא כועס כמו השיר אחריו – Flesh Puzzle הוא דם מבעבע, אגרסיבי ומופרע ואני בהחלט לא הייתי רוצה להיות בצד השני של הזירה מול גרינברג ולמי שהוא מאחל לו להפוך לקונפטי של שאר-בשר.

לפני הסיום אנחנו מגיעים ליצירה המעולה השנייה רק ל-Let the Truth Be Told, וזהו Future המוחץ, שעוד יותר מחלחל את תחושת חוסר התקווה והיאוש מכל שאר האלבום. פה הגיע הזמן להתייחס קצת לגראולים ולשאגות של גרינברג. האיש פשוט מפלצת. הוא ברור, חד ומפחיד מצד אחד, אבל אפשר לשמוע את הכאב והתסכול האדיר שמתפקע לו מהגרון. הוא לא שואג כי הוא יכול – הוא שואג כי הוא צריך. אני כבר מזמן זיהיתי את האדון בתור אחד הווקאליסטים של המטאל הקיצוני אשר יועדו לגדולה פה בארץ ואני רק מקווה שהוא ימשיך במהירות השיא שהוא נוהג עכשיו בה עכשיו עם ההרכב הזה על מנת שכולם יוכלו להתענג על דעתי הזו.Future מצידו הוא שיר מנצח, הוא נע עם ריפים גרוביים כאלה שלא משאירים ראש חסר תנועה, ועוצמה מטאלית נהדרת. דווקא Death March מרגיש כאילו הגענו אליו עם הלשון בחוץ, ולמרות שהוא שיר מגניב לחלוטין – רק הסיום שלו באמת מרים את היצירה מעלה, כשהסיומת נותנת ואריאציה לשיר הפתיחה, All We Have.

לסיכום – When Everything Fails הוא אלבום מעולה, וממרחק בטוח אני יכול להמר שהוא כנראה אלבום המטאל / הארדקור המלא ישראלי הטוב של השנה, אלא אם אני אקבל הפתעה משוגעת בחודשיים שנשארו לנו ואעמוד על טעותי. נכון, לא כולם יכולים ללעוס את המטאל שלהם שוב ושוב כמו מסטיק או כמו מנטרה שיש לחזור עליה, אבל Shiver לוקחים את הרפטיטיביות הסגנונית והופכים אותה לקונספט, רותמים את היאוש ואת חוסר הגיוון המוסיקלי לנעימת הנושא, ואת הכבדות של המגהטונים בריפים שלהם לסאונד של מפעל כועס. לחובבי המטאל המודרני בארץ ובעולם – זהו אחד ההרכבים המבטיחים והמוצלחים בתחום, שימו עליהם עין אחושילינג.