Shredhead – Human Nature

לפני כמעט חצי שנה, יצא לי לבוא למועדון ה-Dmusic בקריות לערב הופעות. להקת החימום הראשונה שעלתה היו כמה חבר'ה בשם The New Order שידעתי כי הם אמורים לחמם גם הופעה אחרת של Prey For Nothing. כששאלתי מי הם הבנתי שהחברים האלה מנגנים Thrash Metal. אם יש דבר שאתה לומד כמטאליסט ישראלי זה כשאומרים Thrash מקומי כדאי להשאיר את הציפיות בחוץ, שכן בארץ לא היה לז'אנר הרבה יצוגים מכובדים עד כה למעט כמה להקות (בשליפה אני זורק את Dark Serpent, שוורצחעיה, Hangman, Betrayor, Epidemic וכמובן שליחנו בחו"ל, הלא הם Hammercult) בלי שבכלל הייתי מוכן עלו לבמה ארבעה ילדים, אחד מהם נראה ממש אבל ממש כמו Phil Anselmo. ותוך בערך 15 שניות ביצעו מתקפה חזיתית עלי ועל כל שאר יושבי ה- Dmusic ביחד עם תיפוף רצחני, ריפים גרוביים חותכים ובס מרביץ וסולן שלא רק נראה אלא נשמע כמו גרסה רצחנית עוד יותר של סולן Pantera המיתולוגי. גרמו לי בעיקר להתבייש שלא הכרתי אותם קודם. דבר ראשון שעשיתי אחרי ההופעה זה להתחקות אחריהם ואחרי מעלליהם, מאז ראיתי כמה וכמה הופעות שלהם, והפצתי את הבשורה לגביהם בסצינה אך ורק כי הם היו ממש אבל ממש טובים. והנה אני מחזיק בידי את האלבום החדש של החבר'ה, לאחר ששינו שם, השחיזו עוד יותר את ההופעה הבימתית שלהם ואת המוזיקה שלהם והוציאו יצירה מוגמרת ואת אחד מאלבומי הThrash הכי טובים או לפחות נאמנים לז'אנר שראה המטאל הישראלי מימיו.

האלבום נפתח בשיר הנושא שלו, Human Nature שמציג לנו מהר מאוד את השחקנים שלנו להערב. ראשון נכנס יותם על הגיטרה בריף מעולה, מלווה בתיפוף של כהנא המתופף. הסולן אהרון נכנס לו בערך ב00:20 ומשם מתחילה המתקפה. אהרון מזכיר שילוב רצחני בין Phil Anselmo אל Chuck Bailey בתקופות המאוחרות של Testament עם קורטוב של Randy Blyth תוך כדי שהוא מוביל בדרכו שלו את השיר, שמספר לנו על הטבע הרצחני של המין האנושי אשר מאוימת על ידי אוכלוסיה של יצורים מעוותים. השיר מתחיל לאט הולך ומתגבר ולקראת סופו נכנס למערבולת מהירות ושירה מתוגברת מצד שאר הלהקה. הלהקה גורמת לנו לחשוב לרגע שנגמר השיר, ואז חוזרת לטורנדו אחרון. השיר השני Dead Eyes מתחיל בזעקת שבר עצבנית ולא נגמרת של אהרון, וממשיך אל עבר שיר טיפה יותר מודרני במבנה שלו עם ריף חוזר חלילה בוריאציות משתנות אל עבר ריף מזרחי מסתלסל והגרון של אהרון שממשיך לשאוג ולצעוק כמטיף אחוז דיבוק שמשכנע את כולנו שהסוף בדרך. כל השירים בנוים במבנה Thrash כמעט מסורתי למהדרין של ריף-שירה-ריף משתנה-פזמון-מעבר תופים-שירה-סולו-פזמון. ב1:59 נכנס סולו רצחני של יותם, אחד מיני רבים שלא כל כך עוזבים את המוח גם אחרי שנגמר האלבום.

השיר השלישי Ruffies כולל פתיחה שממש נשמעת כאילו נכתבה ע"י Testament עצמם. זה לא ברמה של העתקה או גניבה חלילה, אלא מחווה מתורבתת לThrash של פעם מלהקה שיודעת לתת כבוד לאבות המוזיקלים שלה. אהרון מגוון בשיר בצעקות ושיר שמדבר על סם האונס האהוב על כולנו, תוך כדי שהוא ממשיך ולוקח חלק במילים שלו בקונספט של האלבום כולו – שעוסק במין האנושי על תחלואיו ובמצב שבו בעולם אפוקליפטי נמשיך ונהרוג את עצמנו עד להכחדה מוחלטת. בניגוד לשני השירים הראשונים השיר הולך ומסתבך אל חלקים שונים, סולואים שונים וPost פזמון מעולה. שאר השירים ממשיכים לתת כבוד לThrash של פעם ועם זאת לתת טאץ' של הלהקה ושל מטאל יותר מודרני. בעיקר בזכות עבודת הגיטרות המודרנית, לצד מתופף וסולן שלוקחים את האנרגיות שלהם הרבה מה Crossover והHardcore Punk בנוסף להשפעות הThrash הברורות. שירים שאישית מאוד אהובים עלי באלבום הם Death Row המקפיץ, Becoming The Animel שלא עוזב Knife in a Gunfight שהמהירות שלו זה לא דבר נורמלי ו Rise שנותן מחווה גרובית לאמא והאבא של חלקנו הלא הם Pantera.

מילה טובה נוספת מגיעה ללהקה על העטיפה שאותה עיצב ארד ברט, מקעקע בעל שם מסטודיו קיפוד שיצר עטיפה קלאסית שקורצת לעטיפות אחרות ומצד שני נראת מקורית בין שלל קלישאות הגולגלות והחביות הרדיואקטיביות. השמנמן על העטיפה אוצר בתוכו ביחד עם שתי הזומביות את כל הקונספט בצורה בולטת לעין. וגם את הלוגו היפהפה של הלהקה.
למרות כל מה שציינתי האלבום אינו מושלם. הנקודות החלשות של האלבום היא רפטטיביות של החומר, שחוזר על עצמו לעתים, ושירה שלעתים מתעייפת של אהרון. מעבר לזה לעתים יש פה הרגשה של קלישאתיות מטאל מבחינת מילים, מבנה וריפים והרגשה שחוזרת לעתים ששמענו כבר את חלק מהשירים בחלקם. הלהקה תצטרך לעבוד על הדברים האלה אם ברצונם להוציא מעצמם את הטוב ביותר ולמרות זאת מגיע להם הרבה כבוד כי סה"כ הם בתחילת דרכם ונשמעים כאילו הם מנגנים ביחד הרבה שנים, הם יושבים מהודק והאלבום הזה יכל בכיף להיזרק לסוף שנות ה-80' ולעמוד שם בגאווה לצד אלבומים גדולים אחרים בז'אנר. עוד דבר נוסף שבולט לטובה הוא הסאונד שלמרות היותו ישראלי לחלוטין נשמע מקצועי בהחלט וכל כלי מודגש ומורגש בעת הצורך.

בשורה התחתונה מדובר פה בלהקת Thrash הכי לוהטת שיש כרגע בארצנו לדעתי , שנמצאים במסלול הנכון, כשהם מוציאים כל מה שטוב מכל מטעמי הז'אנר – תיפוף מהיר ומחורפן , סולוים מלודים, שירים סופר מהירים, סולן עם קול כריזמטי וארסי שנמצא עם הטובים ביותר והכי חשוב – אנרגיה בלתי מתפשרת ומוזיקה עצבנית שלא לוקחת שבויים. כעת נותר להם לא ליפול איפה שנפלו להקות אחרות ולהמשיך ולהופיע וליצור ולעבוד. אין לי ספק ש Shredhead יודעים בדיוק מה הם עושים ובגישה לא מתפשרת למוזיקה, להופעה ולז'אנר. אם אתם אוהבים מטאל ישראלי/ מטאל אולדסקול/או Thrash, מדובר פה בפיסת מטאל משובח שאתם חייבים לעצמכם כרגע, לפחות עד שתראו אותם בהופעה.