Sinamore – Seven Sins A Second

Sinamore היא להקת מטאל גותי, שמגיעה אלינו מפינלנד. היא נושאת עמה אלבום חדש, Seven Sins A Second, ואווירה קודרת של חורף מושלג (שעושה רק טוב, מבחינה מוזיקלית). Sinamore היא פגישה בין Katatonia ו-Paradise Lost, ומדי פעם אפשר להרגיש מעט Swallow The Sun. חברי הלהקה אומרים על עצמם שהם עצובים, חמוצים-מתוקים, נושכים ומלנכוליים – וכל שיר באלבום הנוכחי מגבה את ההצהרה.

האלבום נפתח בקטע אינסטרומנטלי, "Outro", שבונה אווירה מסויימת, המאפיינת את האלבום כבר מתחילתו: מלנכוליה, קדרות ועצבות לצד אגרסיביות ועוצמה. שילוב בין ניגודים אלו (או שמא הם אינם מנוגדים?) הוא לא בהכרח דבר פשוט, ולא בכל המקרים התוצאה תהיה יפה, אך ב-Seven Sins A Second התוצאה היא אלבום מצויין. חוץ מהאווירה, משחקים בהרכבת האלבום עוד כמה גורמים: החל בדיסטורשן הנקי, ההתאמה המוחלטת של כלי הנגינה זה לזה בכל שיר, וכלה באיכות ההקלטה המצויינת.

השיר הבא נקרא "Better Alone". הוא נפתח בריף מהיר וחזק, שנרגע לקראת כניסתו של הסולן לתמונה. מבנה הריפים בשיר מעוצב בדיוק כמו שצריך, תוך כדי שילוב בין ריפים רועשים יותר ורועשים פחות. ראוי לציין את השירה של הסולן, Mikko Heikkila, שמשתלבת באופן נפלא עם כל שאר האלמנטים בשיר, ואולי זוהי הנקודה החזקה ביותר של Sinamore: השילוב בין הכלים לסולן בתיאום מושלם, השילוב בין ריפים שקטים ואפלוליים לריפים בועטים, השילוב בין עצב לכעס. השיר "Dressed In White" גם ראוי לציון מיוחד מכיוון שהוא מעלה את האלבום לסטנדרט בו הוא נמצא. הוא תמצית ההיצע של Seven Sins A Second – גיטרות מעניינות, שירה מרגשת וסוחפת, תיפוף טוב (למרות שיכול היה להיות יותר מעניין), והשילוב המנצח של כל אלה ביחד. Sinamore הפיקו כאן שיר מעולה, שעושה הרבה כבוד לז'אנר.

מבחינת גיטרות, השירים המעניינים ביותר הם "The Burning Frame" ו-"Far From A Dream". הראשון מביניהם הוא שיר מהיר ואגרסיבי, ויש לגיטריסטים יותר הזדמנויות ל-Show Off, בלי שהוא יבוא על חשבון דברים אחרים. "Far From A Dream" לעומת זאת, בעיקר ממשיך את הנוסחה המוצלחת של האלבום, אבל הגיטריסט מנגן (סוף סוף!) סולו גיטרה מעניין – אולי הדבר היחיד שחסר לי באלבום. עניין נוסף מתעורר בשיר "Unbreakable Calm", כאשר את השירה המלודית מחליפים בגראולים – ואני תוהה מדוע הם אינם משולבים איתה באופן יותר קבוע. לא רק שהם לא גורעים מהתוצאה, הם מוסיפים לה הרבה. שיר בו משולבים גראולים יכול להיות דינמי יותר, ומעניין יותר.

לסיכום, Seven Sins A Second מתאפיין בהרבה מעלות: נגינה מדוייקת, סאונד נקי – שמוסיף הרבה לשמיעה בלי להפוך את האלבום למלוקק, שירה טעונת רגשות – שמלווה אותו לכל האורך והרבה אווירה (אני אומרת לכם, לכל אורך ההקשבה לאלבום, הייתה לי בראש תמונה של יער מושלג באמצע החורף הפיני). המגרעות לא רבות. בסך הכל קיימות שתיים: הראשונה – הגיטרות והתיפוף יכלו לעורר קצת יותר עניין, השנייה – אמנם הנוסחה באלבום הזה בהחלט פועלת, אבל במקומות מסוימים היא פשוט… משעממת. בסך הכל, האלבום מביא את המיטב של המטאל הגותי, ואוהבי הז'אנר יהנו ממנו מאוד.