1. Roots Rock Riot
  2. Trouble
  3. Ratrace
  4. State Of Emergency
  5. Alright
  6. Destroy The Dancefloor
  7. Rude Boy For Life
  8. Killing Me
  9. Spit Out the Poison
  10. Cause Ah Riot
  11. Ease Up
  12. Choices And Decisions

פעם בכמה זמן מגיעה איזו הבלחה, איזה דיסק שפשוט תופס אותי ולא נותן לי להוציא אותו מהמערכת. זה קרה לי עם הדיסק הראשון של Skindred, להקה שמשלבת ריפים של מטאל עם פאנק ודאנסהול. אני מניח שרוב חובבי המטאל לא ממש בקיאים בסגנון המוזיקה הקרוי דאנסהול, ולכן אפרט. הדאנסהול מגיע מג'מייקה, הוא סוג של רגאיי אבל קצת יותר קצבי ורקיד, האומנים הבולטים שאולי במקרה שמעתם עליהם הם: דמייאן מארלי (כן, הבן של…) ושון פול. הטקסטים במוזיקת הדאנסהול מתעסקים בעיקר בנושאים חברתיים ופוליטיים.

חברי להקת Skindred הבריטיים ובראשם Benji הסולן הג'יימקני המאוד כריזמטי, מצאו את הדימיון בין מטאל לדאנסול והחליטו לחבר בין שני הסגנונות, כשאת ההשפעה הם קיבלו מ-The Clash, להקה משנות ה-80', שניגנה חצי רגאיי וחצי פאנק. שם האלבום הוא פרפרזה על השם המלא של מוזיקת הרגאיי המקורית (בוב מארלי), שנקרא Roots Rock Reggae, כאשר ה-Riot נשמע מתאים יותר למוזיקה האנרגטית במיוחד ש-Skindred מנגנים.

שיר הנושא, שפותח את האלבום לא ישאיר אתכם ישובים על הכיסא. בכלל, די קשה לשמוע את המוזיקה הזאת בלי להכנס לאיזה מוש-פיט ולפרק לגמרי את כל מי שנקלע בדרככם, כי האנרגיה לא עוצרת לרגע. Benji, הסולן, מדלג בין שירת רגאי, לצרחות קורעות לב ומחרישות אוזניים. Benji הוא באמת מרכז הלהקה, אפשר לשמוע את זה בדיסק והאמת שגם בהופעה שהייתי, הוא לקח את כל הפוקוס. הוא בחור די גדול, עם ראסטות קצרות ודרייב שמסוגל להעיף בניין, אבל הגוון הקולי שלו הוא הקסם, משהו בין האוורד ג'ונס, מ-Killswitch Engage ללני קרביץ ואולי אפילו קצת מ-Skin הסולנית של Skunk Anansie.

היופי ב-Skindred הוא גם ביכולת שלהם לדלג בין הסגנונות, כך למשל, הם פותחים את "State Of Emergency" בגרוב דאנסהול, עם סאונד של קלטת מהתחנה המרכזית, וקופצים הישר לריף מטאל \ פאנק בפזמון – הגיטרות מנסרות עם סאונד דיסטורשן נפוח ורצחני, אבל הבאס והתופים מחזיקים את הגרוב נוסע. כ"כ הרבה אורי יש בריפים, שכל פרטיה ומכה על התוף נשעמת כמו אגרוף לפנים. ה-C-Part מאוד מלודי, אבל הכל נותן בראש, Skindred לא יתנו לכם מנוחה והמקצבים והפארטים בשירים זורמים בצורה כל כך יפה.

השיר האהוב עלי באלבום הוא "Destroy The Dance Floor", גם כאן, הבתים מתחלקים לשניים – החצי הראשון הוא גרוב דאנסהול, והשני ריף מטאל – הכל נשמע טבעי ולא מאולץ, כאילו ככה זה היה תמיד במטאל. צריך לציין גם שכמעט כל הטקסטים כתובים ומושרים בפאטווה, אנגלית ג'מייקנית משובשת. ב-"Destroy The Dance Floor", יש עבודת אלקטרוניקה עשירה, מה שלא קורה בשאר האלבום. מצד אחד זה יתרון, כי זה שומר על האווירה במוזיקה, אך מצד שני, הסאונדים האלקטרונים משדרגים את השיר לרמה אחרת.

הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Ratrace", הוא הנציג הכי טוב להגדרת הסגנון המוזיקלי של Skindred. הבתים שלו מנגונים כמו שיר דאנסהול רגיל, רק שהכל עם דיסטורשנים מטורפים. הברידג' לוקח כבר לכיוון של מטאל, וכשמגיע הפזמון … הכל מתפוצץ עם תפקיד תופים פאנקי אבל גיטרות ובאס רוצחים. ה-C-Part פשוט מעיף את השיר לשמיים, עם צרחות וגראוולים היסטריים, ובשניה הכל מתחלף וחוזר להיות ג'מייקני – איזה תענוג!

Skinderd שמו לעצמם למטרה לעשות את הדיסק הכי טוב שהם יכולים. הם קרעו את התחת והצליחו להתעלות על אלבום הבכורה שלהם, עם דיסק מדהים, שאולי היה עדיף אם היה יוצא בקיץ, אבל באמת, זה דיסק חובה. דבר כזה מטורף עוד לא שמעתם.