Slowgate – Day Of Wrath

מה שהתחיל אצלי בתור בקשה אישית של דני אחירון, כתבנו לענייני מוסיקה לעניין, לתת שמיעה ללהקה של חברים של ידידה שלו – Slowgate לא עניינו לי את הפקק של בקבוק מיץ התפוזים שלי. לוגו בנאלי שמערבב פנטגראם עם שם עקר ממשמעות, עטיפה חיוורת ואפרורית של להקת Black Metal אטמוספרית ומטופשת. לקח לי משהו כמו חודש וחצי להכניס את הדיסק למערכת באוטו, וחודש וחצי נוספים לעבור את השיר השני. אבל ההפתעה האמיתית אצלי נפלה היום, כשהבנתי ש-Slowgate, למרות שהם נראים ונשמעים ככה למראית עין, ממש לא להקת Metalcore של ילדודס שוודים טיפשים ומנותקים מהעולם שחושבים שהם בוראים את יצירת המטאל הבאה ומתנפצים על שובר הגלים שנקרא המציאות כמו פזמון גרוע של אביב גפן. למעשה, Slowgate היא להקה ותיקה שמחזיקה ברפרטואר שלה 16 שנות כיבוש, שני אלבומים לפני האלבום הנוכחי, דמואים, סינגלים ומה לא. אשכרה הפתעה של ביצת קינדר מטאלית. המוסיקה, מצד שני, עדיין נשמעת כמו חבורה של בני 20 שמנסים את כוחם בפעם הראשונה בשוק בניסיון כמעט נואש להביא אווירה מודרנית של מטאל שכתוב בצורה מבולגנת ולא עקבית באיכותו לשוק הבשר המטאלי והמלא עד אפס מקום. אבל זה לא מונע מהם להבליח איזה ריף אחד או שניים מדי פעם שתופסים את האוזן וגורמים לך לשפוט אותם באופן האובייקטיבי ביותר בצורה חיובית.

אז להקה של חברים של חברה של חבר או לא, הגיע הזמן להתייחס אליהם כמו שהם. Slowgate הם הפחד הכי גדול של כל להקת מטאל, לרבות להקות מטאל אירופאיות ושוודיות בכלל. להקה שקמה בגלל שכמה חברים רצו לנגן ביחד מלהקות שונות, מה שבעגה המקומית העזנו לקרוא לדבר לפני 10 שנים "סופר-גרופ" והיום כבר הבנו שאין שום דבר "סופר" בחברים שרוצים לנגן ביחד. אז הם חברו אחד לשני והקליטו אלבומי Thrash Metal, אני מניח, או Heavy Metal – או משהו כזה. לא משנה מה זה היה אז, כיום אין לזה כל זכר מוסיקלי. למעשה – קשה לי לראות למה הלהקה הזו מתעקשת לשמור על השם שלה. להבדיל מ-In Flames שהפכה למותג שמוכר אלבומים גם אם אין אף שיכול לקחת חסות על השם הזה בהרכב, Slowgate הייתה הרכב רעוע מלכתחילה. הם חתמו בלייבל קטן ששקע עוד לפני שהיה אינטרנט בכל בית, הופיעו בקרבת הבית כמה פעמים ובאיזה פסטיבל וחצי, והתפרקו אי שם ב-2005. אבל שלוש שנים אח"כ, שניים מהחברים הפחות דומיננטיים בהרכב החליטו לחזור לעניינים בתור Slowgate, בלי שום קשר למעשה בין מה ש-Slowgate הייתה לפני כן. הם הביאו סולן צעיר, גררו בשערות את הגיטריסט השני שהיה שקוע בהרכב העיקרי שלו, והנפיצו בסיסט לעת מצוא על מנת להקליט שיר דמו ואחר כך אלבום מלא – שיצא בערך לפני שנה והגיע לידי בערך לפני שלושה חודשים. האלבום נקרא Day Of Wrath – ומבלי לדעת מי החתים את הכנופיה הזו על אלבום נוסף גיליתי שחברת The Trip Records החליטה לקחת סיכון על העניינים שם.

אז מה יש לנו כאן מבחינה מוסיקלית ? וובכן, שום דבר מיוחד. יש פה חומר מוסיקלי של להקה שהחליטה לשבור חזק לכיוון המטאל המודרני, והשפעות ברורות של Sepultura המאוחרת נמצאות בכל חור, ביחד עם רמיזות לא עדינות בכלל לעובדה שהחבר'ה הקשיבו היטב למה שקרה בשוק המטאל ב-10 השנים האחרונות, דהינו Lamb Of God, Mudvayne וכיוצא בכך. השיר הפותח – The Bleeding, נשמע כמו שיר Groove Metal סתמי וחסר השראה. יש בו מהירות וריפים תזזיתיים כיאה לז'אנר, וסולן הלהקה Johan Hedlund מבליח צרחות גבוהות וארוכות שבאמת ראויות לעתים למחיאות כפיים, כי לבחור יש ריאות פלדה. אבל עבודת הגיטרה היא לא פחות ממשעממת. משהו ברעיונות המוסיקליים שמוצאים על ידי הלהקה פשוט לא מעניין. הבנתי שהלהקה שינתה סגנון באופן משמעותי. הם עצמם מודים בפה מלא בביוגרפיה שלהם שרק שלושה נגנים ושם הלהקה זה מה שנשאר מההרכב המקורי, והמוסיקה כולה התחלפה לחלוטין. בשיר השני המצב קצת מתחיל להשתפר – Lie And Believe מובל על ידי ריף כבד ואיטי שמסתרבל בסגנון שצועק Cavalera לכל אורכו. השיר עצמו בעל דינאמיקה מעט משעשעת, נע בין ריפים טובים ופזמון מוצלח לבין בתים מקרטעים וסיומת שיר על גבול הגיחוך. כש-Hedlund צועק שוב ושוב Lie! Lie! Lie! זה נשמע יותר כאילו הוא מנסה לשיר שיר ילדים בגרון ניחר מאשר קורא תיגר על המערכת. Planet Flatline אמנם מקדים את Aborted קצת בגיוס הפואנטה של קטילה עולמית, אבל לא מחזיק מים כשמדובר בשיר עצמו. למעשה, האלבום כולו עובר די ברפרוף לפחות עד אמצעו עם The Descent שקצת מוכיח שהלהקה עבדה יותר חזק על השירים שלה. סוף האלבום טוב יותר מתחילתו, במיוחד השיר המלא האחרון, שנראה שהוא היחיד שבאמת קורץ לחומר מיושן ומלודי יותר – My Shadow הוא שיר עם פזמון מלודי שלא לגמרי מסריח מ-Metalcore רגשני, ונשאר קשוח לכל אורכו, למרות גיבוב ריפים לא מבושלים שהוכנסו אליו. השיר האחרון האמיתי, למעשה, הוא Requiem – קטע גיטרות שנגמר לפני שהוא מתחיל, ולא מגיע לשום מקום. שעמום נטול השראה אמיתית.

בגדול, Day Of Wrath יכול היה להיות אלבום בכורה של להקה צעירה שמנסה את כוחה בעולם המטאל ולעבור בסלחנות – הפקה חלשה שמכערת את המוסיקה ולא מחמיאה לה, גיטריסטים שאין להם מספיק רעיונות טובים להחזיק אלבום מלא, וסולן אחד מוכשר אבל טורח במלוא כוחו ללכת לאיבוד עם טקסטים מטומטמים וללא כריזמה אישית שמתפקעת מהמוסיקה. אצל להקה צעירה הייתי מראה סלחנות כלשהי, אבל זה כמעט חד משמעי שהלהקה הזו הולחמה כנגד דרך הטבע, לאחר שהתפרקה ב-2005, והחליטה לחזור למרות הכול רק כי מגניב להם לנגן ביחד. אז להם אולי מגניב לנגן ביחד, אבל אין שום סיבה שנסבול מזה לאורך זמן. יש סיבה ש-Slowgate לא עלתה לגדולה עדיין – וזו כנראה שהיא מעולם לא טרחה ליצור מוסיקה עם מספיק Impact, או לפחות לכתוב שירים מספיק טובים.