Sodom – Decision Day

בדרך כלל מאוד קשה לי לקבל אלבומים חדשים של להקות שאני אוהב. בשנים האחרונות אני מאוכזב פעם אחר פעם מלהקות שגדלתי עליהן. לרוב, או שהן ממשיכות לטחון את אותה נוסחה וזה כבר משעמם (ע"ע האלבום האחרון של Soulfly), או שהן מנסות להתפתח ולהשתנות ויוצא מזה תוצר מוזר וחסר נאמנות למקור (ע"ע האלבום האחרון של Morbid Angel). אז Sodom הוציאו אלבום חדש, בדיוק כשכבר נודע לנו שההופעה שלהם בארץ התבטלה, ואני מודה שבמקום מסוים קיוויתי שהאלבום יהיה לא משהו, כדי שאני לא אתבאס כל כך על זה שהם לא מגיעים בסוף.

אז ברשותכם, נצלול למעמקי האלבום.

האלבום נפתח ב-fade in של גיטרה עם מארש תופים וקיק קטן ונחמד שגורם ללב שלי לדפוק. סודום לא מחכים יותר מדי, לא בונים את השיר יותר מדי ומיד מתחילות גיטרות מהירות שגורמות לי שהם לא באו לשחק, לא באו להתחכם ולא באו להתחבב. הם באו להיות סודום שאני מכיר ואוהב. אחרי בית מהיר מגיע פזמון די המנוני עם ליד לא ברור מדי של גיטרה ברקע וקצב די מתון. עצירה קטנה, אנג'לריפר צועק "Within my world that I despite" ומיד חוזרים לכסח, וחוזר חלילה. בשלב הזה אני כבר עוצר ואומר שאני שמח. אין דרך טובה יותר בעיניי לפתוח אלבום מאשר שיר מהיר ומכסח אבל גם כיפי שכזה. ואז מגיע סי פארט קצרצר וסולו ת'ראשי שנלקח ישירות משנות השמונים העליזות, ואני אומר תודה. תודה לכם סודום שלא השתניתם ולא התיימרתם לעשות משהו שהוא לא אתם.

Rolling Thunder נכנס מיד בבעיטה לבטן, נשמע כמו שיר שנמצא כאן רק כי הוא לא נכנס ל-M-16 האהוב עליי, רץ מהר, קופץ לסולו עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה פה, יורד לקטע סלאמי שיש פה טיפה תחושה מטאלקוריסטית ובעוד המחשבות שלי שואלת אותי מי השפיע על מי בעניין הסלאם, מונחת עליי קטע נקי עם לחישות ואני שואל את עצמי למה זה מוכר לי. ושוב, בחייאת טום, חכה לי רגע! אני לא מעכל מה קורה בקטע אחד ואנחנו כבר שני קטעים אחרי, חוזרים כבר למהירות של תחילת השיר. לא שאני מצליח יותר מדי לעקוב אחרי המבנה, אבל אני מרוצה. למה אני מרוצה? כי אני לא שומע 4 דקות של רעש נטו. אני חווה שיר בדיוק כמו שאני אוהב. שיר שמרגיש כמו רכבת הרים. עולה, יורד, מהיר, נופל לאיטיות, נבנה חזרה למהירות ובועט בי. ככה כותבים שיר!

השיר השלישי הוא שיר הנושא של האלבום והאמת שהוא טיפה מצליח לאכזב אותי. למה? כי הוא נשמע פשוט כמו עוד שיר של סודום. אין בו איזשהו ברק שיבדיל אותו משני השירים שקדמו לו. למעשה, רוב השיר די נשאר על אותו קצב, ודי נופל לעומת השיר שלפניו, ולמעשה אין בו שום רמז להיותו שיר הנושא של האלבום. לטוב ולרע, הוא פשוט עוד שיר של סודום. אי אפשר להגיד שהוא כיפי כמו שירי נושא אחרים של סודום כדוגמת m-16, code red או agent orange.

Caligula יצא כסינגל לאלבום ודי הצליח לבנות אצלי ציפייה לאלבום. סודום נוטים להתעסק הרבה במלחמות של המאה האחרונה, ופתאום יש חזרה בזמן לימים עתיקים יותר, ובמקום לדבר על קרבות טום מתחיל לספר על קליגולה הקיסר הפסיכי. אבל עזבו את מה שיש לטום לספר. אני בעיקר נהנתי מהכפלת הקולות בפזמון, שבצורה ממש שקופה ברור לי שתפקיד זה נכתב בשביל הופעות, כדי לגרום לקהל לעשות sing-along, ואין שום דבר רע בזה! אחרי 2 פזמונים מגיע סולו קצרצר שמאלץ אותי לעצור ולדבר רגע על ארבעת הסולואים שהיו באלבום עד כה. מצד אחד, אני מאוד אוהב שלהקה טורחת לעשות סולו בכל שיר. מצד שני, אני לא חושב שזה בהכרח משרת כל שיר. בטח לא סולו קצר ומהיר שהמאזין לא מספיק לקבל ממנו תחושה כלשהי. כן הייתי רוצה לשמוע מסודום מדי פעם גם סולואים קצת יותר איטיים, מלודיים ובעלי רגש. אבל היי, מי אני שאגיד להם משהו?

אחרי ?who is god שאסכם אותו במילה "שגרתי", מגיע Strange Lost World שמתאפיין בקצב איטי יותר מהשירים שקדמו לו, ונשאר על אותו קצב לכל אורכו. אני לא יודע אם היה ניסיון ליצור עוד שיר בסגנון napalm in the morning או לא, אבל חוץ מסולו חביב אני נאלץ להגיד שהשיר די מונוטוני וחסר ברק, ואין בו איזשהי תרומה לאלבום.

Vaginal born evil מצליח לשמח אותי. קודם כל, המבנה שלו קלאסי ופשוט. בית, פזמון, בית, פזמון, סולו, סי פארט ושוב פזמון. אני מודה, אני בן אדם של מבנה. אז הבתים מהירים, הפזמונים סבלניים, הסולו נחמד מאוד, הסי-פארט בסדר, וכל השיר כולו נשמע כמו ת'ראש לפי הספר, וגאד, אני כל כך שמח שסודום היו בין אלה שכתבו את הספר!

אחרי Belligerence שנשמע כאילו נשלף גם הוא היישר משנות השמונים מגיע blood lions שיותר נשמע כאילו נשלף מתחילת שנות האלפיים, ואני מתחיל לשאול את עצמי מה הסיכוי שהאלבום הזה מצליח לסכם את המסע שסודום עשו בשלושים השנים האחרונות?

Sacred warpath יצא כ-EP כבר ב-2014 ונכנס לאלבום הזה. השיר סבלני יותר מקודמיו ואפשר להגיד שאפילו קצת מלודי, עם חתירה קלה לכיוון הלהקה האחות, Kreator. עם סולו ארוך מהקודמים, ריפים סבלניים והשירה של טום שלא נשחקה במילימטר ואפילו התחדדה עד לנקודה הנכונה, השיר בעיניי הופך לאחד מנקודות השיא באלבום.

אני אחטא לשני השירים האחרונים באלבום אם אכנס לעומקם. אני לא חושב שיש צורך Refused To Die פשוט נשמע כמו עוד שיר מ-m-16, ו- Predatory Instinct נשמע בכיף כמו עוד שיר מ-agent orange, ואני חושב שבכך אפשר לסכם את האלבום. האלבום לא רק חוזר למקורות, אלא עובר על פני כל מה שסודום עשו לאורך השנים, ונמצא כאן ועכשיו בידיים שלנו כדי להזכיר לנו מי כתב את הספר, ולגרום לנו לא לשכוח שהעט עוד ביד שלו והוא לא מתכוון להפסיק. אני בטוח שאם האלבום היה יוצא אי שם בשלהי שנות השמונים, היום הוא כבר היה אלבום קאלט בת'ראש מטאל. אז לא קיבלנו יותר מדי חידושים, ולא איזשהו כיוון מעניין מדי אליו סודום החליטו ללכת. לא לא. קיבלנו את סודום שאנחנו מכירים ואוהבים, עם מצברים מלאים לעשות את מה שהם תמיד ידעו לעשות טוב. ואם לענות לעצמי על תחילת הביקורת הזאת, אז אני בהחלט מאוכזב מכך שהם לא יגיעו לארץ.