Soilwork – Figure Number Five

הדת' השבדי הוא אחד הסגנונות הלעוסים ביותר במטאל, ורבות הלהקות שמתעקשות לטחון ולמחזר את אותם צלילים מלודיים להחריד, את אותו צליל גטנבורגי ידוע והכל כך מזוהה עם העיר. אלבומים מיותרים רבים הציפו ובהתמדה מגמתית ממשיכים לשטוף את הדת' המלודי הקלאסי, לועסים אותו, טוחנים, משחזרים, ממחזרים, פלא שבסופו של דבר כל שנרצה הוא להקיא את הכל לימה שהם בעצמם יצרו?

מעטים האלבומים מביניהם שבהחלט ראוי להם מקום בין הגדולים שביססו את הסגנון המופלא הזה, שעל כל שיר, על כל אלבום נוסף משמיד את עצמו יותר ויותר. לסוילוורק שמור מקום שכזה. ולא שהיא מבין הותיקות בתחום, שהרי אלבום הראשון יצא רק בשנת 1998 בה הצליל השבדי כבר התווה את כיוונו פחות או יותר. ולא נכון יהיה לומר שאלבומם האחרון שבו עסקינן הוא אחד הטובים שלהם. אף על פי כן, לא הרבה להקות מטאל מסוגלות להוציא חמישה אלבומי אולפן מלאים, בחמש שנות עבודה, ושאחד אחרי השני יספקו לנו שירים שוברים, ועם זאת מלודיים, קליטים ובו בזמן משאירים מקום להיבנות ולהתפתח במוחנו. סוליוורק ביססו עצמם בכל פועלם עד כה כאחת הלהקות המובילות בתחום הדת' השבדי, ואחת הבודדות שלא הספיקו להימאס בדרכם.

"סיפרה מספר 5" היינו האלבום האחרון, החמישי במספר שמופק במקצועיות ע"י החבר'ה השבדים, לאחר ש"כאוס טבעי מולד" ראה אור רק לפני שנה והביא עמו הצלחה גדולה. ניתן לזקוף זאת בעיקר לזכות המלודיות האימתנית, שירים שלוו במקצבים ברורים ומה שמזוהה ביותר מבחינתי עם הלהקה, צליליים מתכתיים, חדים ומחוספסים שנקטעים באופן מחריד אך נהדר בפזמונים קליטים נהדרים. אלה מלווים בגראול מנסר, אשר בקטעים ה"אפיים" הופך לשירת קלין נהדרת, עוד מסימני ההיכר של סוילוורק.

וכמו קודמו כך גם האלבום הנוכחי, עד שניתן לראות בו מעין אלבום המשך, אותה הגברת בשינוי אדרת, אותם הצלילים, אותה המנגינה, אותו סגנון מיוחד, השירים מקוריים וחדשים.
האלבום איננו שונה בהרבה משלושת הראשונים גם כן, אם כי אני נוטה לעשות הפרדה בין השניים האחרונים לביניהם מפאת העובדה שהם קלילים בהרבה. לא שסוילוורק אי פעם ניחנו באיזושהי רמת כובד בלתי נסבלת, אך הצליליים המתכתיים ששלטו ללא עוררין בעבר אט אט מפנים מקומם לפזמונים סוחפים, מן להיטים שכאלה, לטוב ולרע. מכונת המתכת הזאת שנהגה לחתוך ולנסר כל אשר בדרכה החלה דועכת ונהייתה חלקלקה מתמיד. אם שלושת האלבומים הראשונים היו אכזריים וברוטאליים יחסית, שהרי זה, בהתאם לקודמו ואף בהתעלות עליו, מתעקש להישאר ידידותי תודות לצלילים המלודיים, השירה ה"נקייה" שהדומיננטיות שלה כלל אינה מוטלת בספק והאווירה הכללית החיובית שמלווה אותו.

השיר הראשון שפותח את האלבום היינו דוגמא מובהקת לכך. "תפקיד הדחייה" הוא שיר קליל, קליט, מהיר, קצר, שלא לומר מעט סתמי ( ובעצם למה לא? ). בצירוף איזה קליפ חביב היה יכול בקלות להתברג כרצועת אמ-טי-וי שכזאת, שמור לו מקום בטוח בין שלושת הגדולים. "עומס יתר" שבא אחריו ממשיך את אותה מגמה בדיוק, קולות הרקע בפזמון משרים איזושהי אווירה נעימה, השילוב של השירה הגרונית והנקייה נעשה באופן מושלם, עוד להיט באמתחתנו. השיר השלישי הנושא את שם האלבום "סיפרה מספר 5" מתחכם ומנסה ללא הצלחה יתרה להיות קצת פחות מתחבב על המאזין, מעט יותר ת'ראשי, אך בסיכומו של דבר לא שונה במידה ניכרת מהיתר. "תוכנית עזיבה", "הדלק את הלפיד", "בונה המוחות", "שינה מעוותת" לכולם אותה התשתית, רק הריפים משתנים. הרצועה האחרונה "נפילה 24" סוגרת את האלבום באותו אופן בו נפתח, עוד "להיט", מונח שנוי במחלוקת ללא ספק, ועם זאת המתאים ביותר להגדרה של מרבית החומר של סוילוורק במתכונתו המתחדשת. זאת שיוצרת אלבום אנרגטי באופן אדיר, מן כדור אנרגיה שמתפרץ בבת אחת ומשאיר אותך המום ומלא באנרגיות שזה עתה התפוצצו. אולם, כשם שהכדור התרוקן במהירות כך גם גורל המאזין, פורקן אנרגיות מיידי שמביא מייד למחסור. וכך גם גורלו של האלבום כולו, כדור אנרגיה אדיר אך זמני ביותר, הנאה אמיתית וכנה אך החסרון הגדול והמכריע שלו הוא התלות בזמן, האויב מספר אחת של אלבומים מהסוג הזה.

אם כך כיצד ניתן ליישב את אותם רגשות אמביוולנטיים כלפי אלבום שכזה? אותה להקה אהובה, אותם שירים מצוינים אך שוב אותה אכזבה מגורלם הסופני הבלתי נמנע? ובכן, התשובה החד משמעית היא שאי אפשר, אפשר לנסות להתווכח על כך בחוסר תועלת ולצאת קירחים מכאן ומכאן, ואפשר גם אחרת.
לקחת את אותו אלבום נהדר, להאזין לכל הצלילים, להתמזג עמם, לספוג, ליהנות. להבין שסוילוורק היא אחת הלהקות שבאופן תמים יוצרת אלבומים נהדרים, שכל שנותר לנו לנצל זאת, להתרגש, להתמלא בגלי אנרגיות מרשימים, ולהבין. להבין שגם אחרי שהאלבום הנ"ל ימצה את עצמו, תמיד יישארו אלבומיהם הקודמים, ואם להיות אופטימיים נראה בעתיד עוד אלבומי מופת תוצרת סוילוורק.
כך או כך, אם גלי הלהקות החדשות, ובאותה מידה הותיקות ימשיכו להציף אותנו בים המלודיקה הזאת טבעי הוא שנרצה לקחת אתנחתא זמנית שכזאת, כשלאחריה קרוב לודאי שנחזור לשורשים, "אנטומבד", "אט דה גייטס", "דיסממבר", "סוליוורק". אכן כך, סוילוורק, ללא ספק שייכת לחבורה המכובדת הזאת והגיעה למעמד הזה בכבוד ובזכות.

אין זה אומר שנרצה לשמוע דווקא את האלבום הנוכחי. אגדיל ואומר שקרוב לודאי שנעדיף לשמוע את "צ'יינהארט מאשין" לדוגמא. אך אל לכך להפחית מיופיו של "סיפרה מספר 5". אלבום מושקע ומקסים, אשר מתמיד בכל עקרונות סוילוורק שהתוו ללהקה את סגנונה. אם נניח לרגע בצד את מחשבות העתיד, את גורל האלבום, הלהקה והסגנון כולו, נתרווח ברוגע ונוכל להינות מאלבום מטריף, ממריץ, סוחף ואנרגטי.
אנרגיה כזאת שנוגעת עמוק בלב ולו רק לרגעים מספר, רגעים עם חותמת של נצח. תיהנו.