Soilwork – Sworn To A Great Divide

ניגשתי לאלבום החדש של Soilwork בלי הרבה ציפיות, החבר'ה לא השתנו יותר מידי מאלבום לאלבום, ולכן ציפיתי לשירי דת' מלודי איכותיים, מעורבבים עם מה שנקרא "אלטרנטיב מטאל", הז'אנר שמיוחס לתקופה המאוחרת של In Flames ולמיודענו הנוכחים. מה שקיבלתי הוא הגדרה חדשה לז'אנר, זהו, באמת, אלטרנטיב מטאל. הבחורים משוודיה, כמו שהם מסבירים, התעוררו רק עכשיו, וככה זה נשמע, חי, אמיתי, בועט, נושך, ובעיקר, פשוט טוב.

Soilwork לא מחכים, וכבר בריף השני בדיסק ברור שיהיה פה מכות. " Sworn To A Great Divide", שיר הנושא של הדיסק, הוא פצצה מלודית ונוצצת, עטופה בסמנטיקה של הארדקור, וכבר פה בולטת השירה של Björn "Speed" Strid, עם גוונים נמוכים יותר של גרואל, שנשמעים חד מתמיד. כהסולן אומר את שם השיר, על רקע גיטרות אה-לה Unearth, ברור שאי אפשר להישאר אדישים.

הממתק השני שהוכן לנו נקרא "Exile" ומחזיק באמתחתו ריפים מהטובים ביותר, יחד עם שירת קלין שמזכירה לרגעים את דייב מ-Depeche Mode. הפזמון נשמע כמו Soilwork הישנים והטובים, רק עם סאונד שיושב עליהם בול. וככה בעצם הדיסק נשמע, כמו כל דיסק של החבר'ה, רק שהחתיכות נופלות בול במקום, הדת', הת'ראש, ואפילו הקטעים שמזכירים יותר את Incubus ו-Linkin Park.

אך זה לא הנושא בשיר הבא "Breeding Thorns", שנשמע כמו 100% Soilwork, מעט צפוי אפילו, ואולי נופל למשבצת ה-Filler היחיד באלבום. שיר פחות טוב, שאחרי כמה שמיעות זוכה להעברה למרות הסולו המגניב והמשוך עין (כאילו, אוזן). ועדיין, השיר הרגיל הזה הוא שיעור איך מאחורי ההפקה הנכונה והסאונד הנכון, דברים פשוט נשמעים יותר טוב.

אנחנו גולשים לשיר הבא, "Your Beloved Scapegoat", שיר שנשמע לי אנטי דתי, לפחות במובן המקובל של דת וכנסייה. הבתים נשמעים מוזיקלית יותר שייכים ל-Godsmack, אבל התיפוף החד והשירה המעניינת מתעלים הרבה מעבר. אם השיר הראשון היה פצצה, אז "The Pittsburgh Syndrome" הוא פיצוץ גרעיני – מהירות מפחידה ותיפוף שנע מבליץ לקצב רצחני שכמעט הכריח אותי להתחיל פוגו עם עצמי בבית. גם פה Speed מפגין גרואלים מצוינים, ויוצא משבלונות השירה שיצר לעצמו לאורך השנים.

"I, Vermin" שבא אחריו, הוא אחד מהפנינות של האלבום – מרגש ומדהים – הפזמון פשוט אוכל ראשים באמצעות שירה מהפנטת, שרק מסובבת עוד יותר את הראש בחזרה השלישית עם עלייה מרגשת לפני Brake-Down מארץ ה-Brake-Downs, וכול השיר הזה הוא רק תחילת ה-Climax של הדיסק, כי השיר שבא אחריו הוא "Light Discovering Darkness", סמי בלדה, אגרסיבית אבל אמיתית ומופשטת.

הפקת השירה, שנעשתה על ידי הרב אמן Devin Townsend אצלו בבית, מזכירה באמת את האלבום הראשון של Misery Signals – עבודה אחרת של Townsend – באיך שהיא משדרת רגש כנה ונקי. יצוינו לטובה גם הקלידים בפזמון, שסופסוף בולטים מעל הרקע מידי פעם. השיר השמיני, "As The Sleeper Awakes", הוא מפלצת – אכזרי, כוחני, ואפי. הגראול של Speed מפחיד, בעוד השירה הנקייה בהירה וצלולה. השיר הולך ונבנה, והפזמון הלפני אחרון הוא מעין שיא בפני עצמו. בסך הכול עוד שיר מצוין.

לאחר מכן "Silent Bullet", שמשום מה מזכיר את Betzefer, מתגלה כמכלול של בחירות חכמות וביצועים נהדרים, הן בכלים והן בשירה. אני לא רוצה לומר שהפזמון של השיר לא טוב, כי הוא טוב, אבל כל שאר הקטעים בשיר פשוט מתעלים עליו. אך יש מצוין, ויש מושלם, ובעוד כמעט כל האלבום מצוין, השיר הבא, "Sick Heart River", כמעט מושלם. מהגיטרות לתופים, מהבתים לפזמון, הכול מעבר לסתם טוב, הכול מדהים – ומעל כול זה מנצחת שירה מופתית, מרגשת עד כאב. ללא ספק השירה הכי טובה של Speed אי פעם.

אולי זה בגלל החיבה שלי ל-Devin והפקת השירה שלו, אבל "Sick Heart River" לא יוצא לי מהפלייליסט כבר זמן מה. אך השיר שבא אחריו הוא החמצה, בחירה לא טובה של מיקום. "20More Miles" שסוגר את האלבום היה נראה מצוין ליד כל שיר אחר פה, כי הוא טוב מרובם, אבל ליד קודמו הוא מחוויר. לא שיש בו משהו רע, סולו קלידים יפה, סולו גיטרה קלאסי ואיכותי, ובכלל, פזמון מצוין ומלודיות הדוקות, פשוט כמו שאמרתי – יש מצוין, ויש כמעט מושלם.

מבחינתי Sworn To A Great Divide נגמר בתחושת החמצה, כי למרות שגם בלי "Sick Heart River" מדובר באלבום שהוא אולי הכי טוב של הלהקה, אבל לאור השיר המופתי הזה, אני עכשיו מצפה מ-Soilwork להרבה יותר, ומחכה כבר מעכשיו לאלבום הבא, בתקווה שכמו זה, הוא יהיה טוב מקודמיו.