Soilwork – The Living Infinite

וואי, כמה רציתי לאהוב את האלבום הזה. הוא לא אלבום רע. באמת שלא. הוא אפילו אלבום מעולה, אבל קשה לי איתו. אני רוצה לאהוב אותו – אני מאד רוצה, ואני לא יכול. האלבום הזה נותן לי גושפנקה כואבת לכך שהז'אנר הכה אהוב עלי – Melodic Death Metal מיצה את עצמו. זהו, נגמר. כאילו – אלבומים עדיין יכולים לצאת, אלבומים עדיין יכולים להיות טובים – להקות עדיין יכולות לקום ולנגן ולעשות כיף גדול בכל הזדמנות, ואני ממליץ בכל כי זה בא לי בטוב אבל תם לו העידן של יצירות המופת המשמעותיות בז'אנר. לא יהיה עוד Slaughter Of The Soul או The Jester Race או אפילו עוד Chainheart Machine. והכול בגלל ש-Soilwork הוכיחו, מדעית כמעט, אפשר לומר, שזה לא משנה כמה להקה טובה תהיו (ו-Soilwork להקה טובה), ולא משנה כמה ניסיון יש לכם (זה האלבום הכמה, תשיעי שלהם ?) ולא משנה כמה התפתחתם וכמה רוחב היריעה המוסיקלית שלכם כעת משתרע על כל העולם פלוס מאדים – אתה לא תוכל ליצור אלבום Melodic Death Metal כפול ולהשאר מעניין. לא לפי הספר בכל אופן.

The Living Infinite נהנה וסובל מהדבר העיקרי שסובב את הז'אנר של Soilwork, שהוא כבר מזמן לא סתם "Melodic Death Metal", הוא כבר ממזמן דורך בכל כך הרבה מקומות שאפשר להתייחס לכך רק ביתר שאת, בין Progressive Metal, לבין Metalcore, עם קצת אלמנטים של Groove Metal וכיוצא בכך. לא סתם כל כך הרבה להקות התחילו לקחת מהן דוגמה ב-2002 ואלך – אחרי Natural Born Chaos ולדמיין כאילו איך אפשר להביא את הנוסחה של Soilwork לגרסה מרוככת ודלילה יותר – לה לימים נקרא פשוט סתם Metalcore ונמשיך בדרכנו, ואיך למרות הכול – החבורה הזו הצליחה ב-2005 להחזיר לעצמה את הגדולה עם Stabbing The Drama שהיה מעולה, ואיך בסופו של דבר הם שוב איבדו את זה אלבום אחר כך – אבל אז The Panic Broadcast שראה את חזרתו של הגיטריסט המקורי הפתיע שוב לטובה, רק כדי להודיע אחרי כמה זמן שנמאס לו שוב והוא עוזב – והנה אנחנו הגענו באלבום תשיעי ב-2013 – והוא אלבום כפול באורכו – וזה הולך להיות נורא לכתוב על זה סקירה – למרות שאני ממש רוצה להחמיא לאומץ, ולרעיון, ולתעוזה לעשות משהו שלא עשו עד עכשיו – וזה היה משפט יותר מדי ארוך בכלל מקרה. רואים ? קל מאד להתיש אתכם כקוראים, ועוד יותר קל להתיש אתכם כמאזינים – לא משנה כמה אתם מעוניינים לבוא ולשמוע את האלבום הזה. יש משהו כל כך מאולץ ביצירה שהיא The Living Infinite שהיא פשוט מדרדרת את האלבום הזה לכדי בינוניות מרגיזה. זה לא שאין שם שירים טובים. לעזאזל – יש פה איזה 7-8 שירים מעולים, אבל מתוך שעה וחצי (!) של Melodic Death Metal, בהצלחה לכם לצלוח את זה !

עכשיו, אני לא אומר שהאלבום הזה לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך, להפך ! יש פה כל כך הרבה שירים שהם עדות ניצחת לכך שהוא כן עושה את העבודה כמו שצריך, שזה לכל הפחות מתסכל, ולכל היותר מרגיש כמו החלטה קרייריסטית מסוכנת ולא נעימה. יש פה בסופו של דבר כמה וכמה שירים מצוינים, יש פה כמה שירים בסדר גמור, כמה שירים סתמיים ואחד או שניים שירים נלוזים שהיה יותר מרק אפשר לפסוח עליהם – אבל בגדול, יש פה מספיק חומר לאלבום מלא מצוין, אלבום ו-EP בסדר גמור, ואלבום כפול שמרגיש פשוט מתיש. אולי זה בגלל הנטייה שלי לצלוח אלבומים של Soilwork בשמיעה אחת. אולי זה בגלל שזה הפעם הראשונה שאני צריך להתרגל לז'אנר הזה שלרוב מתבסס על מלודיות, קליטות, והמנונים פשוטים שפשוט מהולים בעוצמה של מטאל כבד יותר – להמשך יותר ממה שיש לי סבלנות אליו. אז אולי הבעיה היא בי בעצם?

זה מתחיל עם Spectrum Of Eternity – שלאחר פתיח סימפוני כביכול השיר מתפתח וזז בין קצוות הז'אנר, בין התקפה מטאלית ב-C-Part שמרגיש כמעט שייכת ל-Gojira לבין הפזמונים הקלאסיים של Soilwork שנעים בכיף בין השירה הנקייה של Bjorn Streed לבין השאגות שלו, שלא ניתן לקרוא להן כבר Screaming – אבל הם עדיין מצליח לקבע את המוסיקה שלהם רחוק מסתם שירה נעימה וחסרת אופי. Memories Confined הוא כבר שיר הרבה יותר מלודי וגרובי, שנועד להיות יותר המנון מטאל מקפיץ, עם ריפים שזזים מכל מקום. זה לא סוד של-Devin Townsend הייתה השפעה גדולה במיוחד על העבודה של Soilwork – מבחינת הפקה, מבחינת לחנים של שירה ושל עבודת גיטרה, כמו כן לאבא הרוחני של Townsend הלא הוא Steve Vai בכבודו ובעצמו – והקריירה של Soilwork מאז 2002 קרצה לאומנים הללו בלי הפסק. ב-The Living Infinite הקריצות הופכות להצדעות – במיוחד בסגנון שלו מבחינת מבנה, לאנשים שזוכרים אלבומים כמו Ocean Machine )שרוחו שורה על היצירה הכפולה הזו באופן בולט) וגם כמו Accelerated Evolution. לא מדובר בחיקוי זול – יותר כמו אינטרפרטציה נערית ליצירות המצוינות הללו – והשיר Memories Confined הוא אחד מהשירים הראשונים שקופצים לראש בהשוואה.

This Momentary Bliss מחזיר אותנו לימים הישנים של Steelbath Suicide, או לפחות Predator's Portrait – עם תוכן שבדי אוטנטי- כמו שנכתב, כמדומני בכיכר העיר ב-Gothenburg על פלקט ברונזה גדול, איך צריך לעשות מוסיקת מטאל כבדה ומלודית. זה זז עם עבודת גיטרה שבין ריף גרובי לליק מסחרר, פזמון סופר-קליט ותיפוף יוצא מן הכלל עם מעברים על הכיפאק. הפזמון קצת מרגיש לא ממצה, במיוחד בבנייה היפה של המעבר בין השירה הנקייה לשאגות של Streed – מלמטה ומעלה גם יחד – אבל ה-C-Part מפצה על האווריריות המיותרת של הפזמון. המגמה הזו ממשיכה – במיוחד שהגיטרה המצוינת של Sylvain Coudre ממשיכה את הדרך של ה-Melodic Death Metal דרך ריפים וליקים אלו על אלו עם Tongue המצוין, ואחד מהשירים הטובים באלבום. לא קשה, גם לרגזן שבחובבי הז'אנר, לעלות על הנוסחה של פזמון מלודי וכובש לצד בתים מהירים ואגרסיביים ו-C-Parts או חלקי חיבור שעל משענתם נשען החלק היצירתי של האלבום. אי אפשר לקחת מ-Coudre וחברו הטרי David Andersson שעבודת הגיטרות לא עוצרת נשימה. זה לא משהו שלא התרגלנו אליו מ-Soilwork באופן כללי, אבל זה גורם להרבה גיטריסטים אחרים למצמץ בהתפעלות, ולהבין שמדובר בליגה לאומית לכל דבר, וזה לא בדיוק שמדובר בנקודות מביכות בקריירה של אף אחד מהם.

שיר הנושא (הראשון!) מתחיל מלודי ואיטי, אך לאחר פתיח מהפנט הוא נכנס לריפים על בסיס הקלידים Sven Karlsson שמכניסים את היצירה בין עולם ה-Progressive Metal וה-Progressive Rock הפחות פסיכודלי, לצד צלילי מוסיקת שנות ה-80 מקפיצה. לעתים קרובות השיר באמת נשמע כמו אדפטציה להמנון שנות ה-80 בואריציה מטאלית, שפשוט לא יצא לנו להחשף אל היצירה המקורית – אבל לא כך הדבר, מדובר בהמנון פרי יצירתם של השבדים. ב-Let The First Wave Rise אנחנו מקבלים את כל ההשפעות של Testament בעבודת הגיטרות והתופים, אבל השירה נשארת יותר לכיוון המלודיה ולכיוון הנגישות, כך שהמנון Thrashy פוטנציאלי בדומה ל-Pittsburg Syndrome מלפני שני אלבומים יכל להפוך בקלות לשיר קבע בהופעותיהם.

Vesta מרגיש כמו שיר Soilwork קלאסי (של התקופה החדשה, חבר'ה, להרגע), למרות הפתיח האקוסטי ההזוי, ו-Realm Of The Wasted מרגיש כבר כמו אחת הנקודות החלשות וחסרות ההשראה באלבום, בה דיסוננטים מיותרים הוכנסו מדי פעם כדי ליצור עניין בתוך היצירה, מבלי באמת לחרוג מהנוסחה הכוללת. The Windswept Mercy מתחיל מתחילת הדרך בתור פזמון פופ-מטאל שלא באמת מצליח לקלוע, וככה הוא קצת נשאר, לפחות עד ל-C-Part היותר סלחני, ו-Whispers And Lights שסוגר את האלבום הראשון דווקא נהנה מנפח מצוין של מוסיקליות מרווחת, ומקום חדש להתבטא בו מבחינת השירה, הגיטרה הנקייה ומעט מרחב הנשימה הנדרש ללהקה להתבטא בצורה אחרת שלא נופלת בול אל הנוסחה הקלאסית שהיא עזרה לעצב (אם כי רק בקצת).

חלק מס' 2 מתחיל עם הפתיח הכבד Entering Aeons – שדי בדומה ל-Straight For The Sun של Lamb Of God מהווה בעיקר השריית מומנטום. זה קצת מצחיק – בהתחשב בעובדה שמדובר בפתיח שפותח את החלק השני של האלבום, ולא בדיוק את החלק הראשון בו – כך שלומר שישנו צורך להשרות אווירה ? זה קצת מוגזם. הרי הרגע הגענו מאלבום של Soilwork – ובדרכנו אנחנו מתכוונים להכנס לעוד אחד. אנחנו באמת צריכים Intro כדי שנבין לאן כל זה הולך ? אולי פה באמת טמונה הבעיה. לו הלהקה הייתה מוציאה את הדיסק השני שנה מאוחר יותר כמו ש-System Of A Down או Opeth או פאקין Guns & Roses טרחו כבר לעשות – אולי היינו יכולים לקבל יותר את המתודה הזו – ולספוג יותר, לאמוד על היצירה הזו, שהיא מאסיבית בלי ספק, כמו שצריך – אבל לא, החבר'ה בחרו לשחרר את הכול ביחד – ועם כל הכבוד, ובאמת יש המון כבוד ויראה ואהדה – לפעמים זה יותר מדי.

Long Live The Misanthrope הוא שיר שרצוי לשמוע אחרי שנרגעתם מכל מה שעבר עלינו. כי למרות שהוא אחד השירים היותר טובים בכל היצירה הזו – ולא סתם נבחר להיות אחד מהסינגלים – הוא נהיה מאד Soilwork – ואלה שכבר שבעו, הולכים להרגיש כבר את רמות המינון שלהם מתחילות לגאות. הוא כן משחק לפי הכללים, אבל מנסה להתעלות מעל הנוסחה, שומר את הקצב מעניין ולמרות שבסופו של דבר, מדובר ביצירת מטאל סולידית, אפשר בקלות להבחין בנישה הנוחה מרגישה רעידות מסוימות, כאשר הלהקה פוסחת על חלקים בנוסחה הקלאסית שלה, מנסה קצת להכניס שבירות קצב, לא בכיעור, אלא עם סגנון – לבנות מתח מוסיקלי שהיה כה חסר בחלקו הראשון של האלבום – ובעיקר לנסות לגרום למאזין לשנן את המילים כדי לצעוק אותן בהופעות. Drowning In Silence ממשיך בקו שבו פתח Memories Confined וקצת The Living Infinite I – עם פתיח מלודרמטי שנבנה לכדי שיר רוק כבד מצוין, אבל שעוטה על עצמו אדרת מטאל לפעמים שלא לצורך.

Antidotes In Passing הוא השיר הראשון באלבום שאפשר לקרוא לו "בלדה" בכל רמ"ח איבריו. הוא לא בדיוק נשאר רק אקוסטי, וזה לא שאין שם מדי פעם אי אילו שאגות ברקע, אבל היי – גם ב-This Love וב-Unforgiven היו קצת, לא ? אז Antidotes In Passing מקבל את אותו היחס. יש בו משהו מצד אחד שכן ממכר, במיוחד לגיטרה המובילה לקראת הסוף שנדבקת למוח כמו וירוס, אבל דווקא הביצוע המעט חסר-כריזמה באופן לא אופייני של Streed קצת לא נותן לשיר להתרומם מעבר להיותו קטע מעבר בין השיר הקודם לבא אחריו. Leech דווקא מחזיר לנו קצת את הצבע ללחיים – ונותן לנו עוד קצת אנדרנלין להשתולל ולבעוט בו. אחד מהשירים ששוב, נשמע כמו Soilwork קלאסי – אבל בהחלט נשען על הויברציות אשר מאפשרות ללהקה לשים קצת הכול מהכול – לטבל את השירים הכבדים במלודיה, ואת המלודיים בעוצמה מטאלית וכבדות, כדי ליצור סוג של ספקטרום מוסיקלי נוח די והותר ללהקה לנוע בו ללא התחשבות מה קורה באיזה שיר ומה הוא אמור לשמש עבור המאזין.

The Living Infinite II הרבה יותר טוב מאחיו בחלקו הראשון של האלבום – והוא בהחלט יוצא החוצה מגדרו עם גיטרות חיות שנושמות באוזן את המלודיות המצוינות של הגיטריסטים, והריף המרכזי הוא אחד מאלה שכיף להאזין להם גם בלי השירה והתופים. הפזמון שם את הבעיה המרכזית של Soilwork – הדואליות שיכולה לשגע בין מטאל כבד ומרביץ לבין מלודיות שנות ה-80 שהקונטרסט ביניהם יכול באמת לבלבל ולהמאיס מאזיני מטאל רבים. שיחליטו כבר – הם אוהבים את Machine Head ו-Sepultura או את Tears Of Fears ו-Duran Duran ? אצלי אישית הסגנונות באים דווקא כן בשמחה ובחדווה יחד – ולא מעיקים לי יותר מדי באוזן. אמנם אף לי לוקח איזה שברירון של שנייה להתרגל ולהתגבר על החמצת הפנים ברגע שאני מקבל את ההחלפה מקל לכבד וההפך – אבל אם זה הקטע שלכם, זה בהחלט אחד השירים הטובים ביותר שנשזרו בין שני הקצוות הללו.

Loyal Shadow כבר משנה את הטון. בתור אחד השירים שמרגיש הכי פחות "שמח" ויותר מושך לכיוון מינורי, עם ריף מרכזי דרמטי שנשען על הגבול בין Groove Metal לבין עולם האינדי המחוספס יותר, עם הצליל הסינתטי של ההפקה – היצירה האינסטרומנטאלית הזו עומדת בזכות פשטותה בתור אחד הרגעים הנעימים והמוצלחים ביותר באלבום. Rise Above The Sentiments ממשיך בדיוק את הקו הזה, רק במהירות גבוהה יותר, נעזר במסרים המוסיקליים שנטוו כבר בשיר האינסטרומנטאלי, ומאפשר לאמירה המוסיקלית של הלהקה להתרווח. לדעתי מדובר באחד מהשירים היותר מוחמצים באלבום – שלמרות שלא סוטה מהנוסחה – מרגיש כבר מעייף ולא מעניין. אני חושב שהבחירה לעשות דווקא לו קליפ (נוסף) מהאלבום – הייתה בעיקר לקרב דווקא אותו אל המאזינים, בתור אחד מהשירים האחרונים בכל האודיסאה המטאלית הזו.

דווקא שני השירים האחרונים מעלים הילוך רגשי מבחינת האיכות – ואודה ואומר ש-Parasite Blues הוא דווקא אחד מהשירים האהובים עלי באלבום כולו. הוא שמח, הוא מקפיץ, והוא בדיוק ממלא את הנקודה הרגשית החסרה הזו שהאלבום כל כך נמנע ממנה, שיר כיפי, שיהיה כיף לשיר אותו, להשתולל איתו ולהאזין לו. פה זה מאה אחוזים של הצלחה עבור ההרכב. בשיר האחרון – Owls Predicts, Oracles Stand Guard – הקצב משתנה ל-Doom Metal גרובי ומשומן, בהחלט משרה תחושה של סיומת וסגירת קצוות – כאשר האווירה והגיטרות משתלטות על כל התדרים באוזן במיד-טמפו שמתגלגל לאיטו. זה עובד מצוין בתור סגירת אלבום – וגם למעשה בתור סגירת סאגה, וחותמת מוסיקלית מצוינת ליצירה כולה.

בגדול, זהו לא אלבום. זה מסע. אני לא מהאלה שאומרים את זה על כל אלבום, ואני לא זוכה לסקור הרבה אלבומי Progressive Metal בכל מקרה – אבל בתור האלבום שמתיימר לעמוד בדיוק על נקודת התפר בין סאגה אפית לבין אלבום נוסחאות Melodic Death Metal שכיום כל ילד יכול לצטט עם הגיטרות שלו בע"פ – אפשר עדיין לומר שזהו אחד מהתוצרים האמיצים ביותר של הלהקה, והניסיון העיקש שלה- והמוצלח בסופו של דבר- לסמן את עצמה כברת זכות קיום גם לאחר עזיבתו השנייה של Peter Wichers – שהיה במשך תקופה ארוכה מחייה של הלהקה אחד מאנשי המפתח המרכזיים בה.

היתרון והחסרון הגדולים ביותר של The Living Infinite הוא שהוא לא רק מה שאתה מקבל מאלבום Melodic Death Metal, גם לא רק מ-Soilwork – אלא הוא יכול לבחון בקלות את רמת הקשב של האדוק במעריצים, ויגרום לחסידי הז'אנר הגדולים ביותר להזיע בחוסר נוחות אחרי השיר ה-13 או ה-14… וזוהי הבעיה המרכזית שלו, וגם הגדולה שלו. מדובר – ב-200% Soilwork – וזו לא טעות חישובית.