Soilwork – The Ride Majestic

אני חושב שהסקירה האחרונה שלי על Soilwork – באלבומם הכפול (והראשון, ובואו נודה בזה, סביר שגם האחרון) בז'אנר ה-Melodic Death Metal – היתה אולי הארוכה ביותר שלי אי פעם. אני לרוב מנסה לסגור את הפינה בסביבות 3 עמודי וורד – אבל לכבוד המאמץ הכפול והעילאי של 2013 החלטתי לחרוג ממנהגי ולתת להם 7. היה לי הרבה מה להגיד עליהם – כי לא אמרתי להם שום דבר מאז 2005 כשסקרתי את Stabbing The Drama, שהיה, ככל הנראה, האלבום המפורסם והמהולל ביותר של Soilwork, ונשאיר את דיוני "הכי טוב" לאחרים.

נריץ כמה שנים קדימה ואיפשהו בדרך יצא להם האלבום The Panic Broadcast, שפחות או יותר ייצב את הסאונד של הלהקה. איפה הוא התייצב? בין מה ש- In Flames היו צריכים לעשות אבל מעולם לא השכילו מבחינה מוסיקלית, לבין קצת Strapping Young Lads או לפחות הקטעים היותר אלימים של Accelerated Evolution של Devin Townsend.

הריפים, המלודיות, השירה וכל ההמנונים האלה הכל-כך אופייניים לז'אנר מרגישים כבר שהלהקה לא עומדת במקום – אבל מיצבה את עצמה בתור משהו שהיא יודעת לעשות, שהוא כבר קול מיוחד משלו בז'אנר שנחבט לכל הכיוונים, וגם הריביזייה שלו בשנות ה-2000 היא המוסיקה של הזקנים האלה ששומעים Killswitch Engage או Misery Signals.

הבעיה היא כזו – מה כבר יש להגיד עליהם שלא אמרתי לפני שנתיים וחצי? האלבום החדש (עאלק חדש, אוגוסט 2015, בוקר טוב באמת מיסטר) לא פורץ דרך בשום דבר. הוא קצת חוזר אחורה לימים של Melodic Death Metal אוטנטי עם שירים כמו The Phantom או All Along Echoing Paths כאשר Dirk ידידינו על עמדת התופים מפציץ בכל הכוח.

למעשה, אין ספק שאני ממש אוהב את התיפוף של הברנש הזה (שזכור לי עוד מ-Scarve ו-Aborted, אבל מי עוד זוכר את זה חוץ ממני, זה היה לפני 11 שנה). הוא אמנם לא הופיע לי על המפה אתמול – אבל אני ממש למדתי להתאהב בגישה שלו לעבודת תופים גם כשמדובר בשיא המהירות וגם כשמדובר במלאכה מלטפת ומעודנת. את הגיטרות אני כבר לא צריך להציג. למעשה אולי אני כן צריך – אני כבר פשוט לא עוקב מי נמצא באיזו עמדה בלהקה הזו מלבד Bjorn 'Speed' Strid על המיקרופון.

Soilwork ידעה עליות ומורדות. בעיקר במורדות – עם גוויעת הז'אנר בעשור האחרון. מסיבובי הופעות אמריקאים כלהקה מובילה לכינור שני באירופה עד כדי נקודת החזרה של אותה העמדה בם הם הגיעו לתודעה באלבו השישי שלהם, Stabbing The Drama, שהכניס אותם לפסטיבלי ענק כמו Graspop ו-Wacken בשעות משוגעות ועם כמות קהל מכובדת.

והנה הם חזרו לנקודה ההיא של לפני הפריצה – אולי כי הם לא רלוונטים – אולי כי הם התקבעו על הנישה שלהם, שהיא נישתית אפילו בתוך ז'אנר ה-Melodic Death Metal עם ריפים מוזרים, כרומטיים אבל לא תמיד הכי קליטים בז'אנר הכי קליט בהיסטוריה של המטאל.

למזלם יש להם שיר נושא שפותח את האלבום בצורה הכי טובה שיש. The Ride Majestic, השיר הפותח את האלבום העשירי (!) של מה שכבר הפך להיות סוג של אגדת מטאל קטנטונת שצריכה להוכיח את עצמה פעם אחר פעם, הוא Soilwork החדשים במיטבו. ריפים מהירים אבל שיודעים להדגיש את הגרוב ואת העוצמה של כל תו ותו. פזמון קליט, מלודי, כאילו נלקח ישר מכובע הרעיונות של Duran Duran וקיבל בעיטה לעשות אותו בתשוקה והדרייב של להקת מטאל אגרסיבית. עבודת גיטרה יוצאת מן הכלל, בלי ספק, ותופים שכבר סיכמתי שמעולים בכל האלבום.

אבל התנופה הזו לא נשארת כל הזמן. Alight In The Afermath הוא שיר מגניב, אבל הוא כמו שיר הנושא רק פחות טוב. אז כן, הוא מקצץ את הבולשיט ופוגע ישר במטרה, אבל חלק מהאווירה של Soilwork קצת הולכת לאיבוד.

שני השירים העוקבים דווקא נהנים מאווירה משובחת, מקצב אחר ומתחושה כללית של אווריריות. Death In General הוא סוג של המנון שנועד לשיר אותו יחד עם הלהקה, גרובי, מלודי ומצוחצח – בעוד ש-Enemies In Fidelity הוא היצירה שמתחילה בעדינות, מתגברת ומתערבבת לכדי משהו שעומד בין פצצה מטאלית מתקתקת לבין שיר רוקנרול המנוני שמת להדבק לנו באוזן.

פה למעשה הבעיה העיקרית של ההרכב. המוטציה הזו, שעבדה כל כך מושלם עד עכשיו, מתחילה להראות סימני עייפות. זה אמנם רק קצת שקים שחורים מתחת לעיניים מאשר קריסת מערכות טוטאלית, אבל אני כבר מתחיל לתהות ש-Soilwork פשוט הגיעו לשיא, בצורה כמעט ורשמית, ומפה יש רק את הדרך למטה.

Petrichor in Sulphur לא עוזר בכלל, בהיותו השיר הארוך שהיה צריך להיות קצר יותר כי הוא לא הולך לשום מקום, ומגמת העייפות מתפזרת רק קצת כש-The Phantom פורץ קדימה כאילו ההרכב החליט שבא לו לנגן Hypocrisy ככה על הדרך.

זה לא שללהקה חסר רעיונות, ממש לא. למעשה הם מחברים סוג של המשך מוסיקלי, או פרק ב', לשיר הנושא מתחילת האלבום, שנקרא The Ride Majestic (Aspire Angelic) שלוקח חלק מהמוטיבים המילוליים והמוסיקליים של השיר הפותח וכאילו ממשיך אותם לכיוונים אחרים. הדבר הכי קרוב ל-Elseworld מוסיקלי שאפשר לדמיין מידיה של אותה להקה לו היו כותבים כמה רעיונות מוסיקליים בצורה אחרת וממש מלחינים מזה שיר נפרד.

Shining Lights, השיר הלפני האחרון – מנסה לתת מרווח נשימה לפני השיר הסוגר, שתמיד היה באלבומיהם של Soilwork משהו של עניין משמעותי. כנראה עוד מהיצירה Song Of The Damned של Natural Born Chaos ב-2002 שהשאירה ללהקה את הרווח המוסיקלי לעשות מה שהם רוצים ולהתפרע כל עוד הם יכולים, לרבות בשינוי אווירה סגנון וחשק בשיר האחרון באלבום. גם פה, בשיר Father and son watching the world go down הקצב משתנה לכדי גרוב מטאל איטי יותר שמנסה להשתחרר למשהו שיותר גדול מסכום חלקיו.

אין שום דבר רע באלבום האחרון של Soilwork, אבל בשלב זה, שזה אלבום מספר 10 וכבר ראינו רק לפני שנתיים וחצי אלבום כפול פחות או יותר זהה לזה, הלהקה צריכה להמציא את עצמה מחדש, וזה לא קל. עם המון סימפטיה ל-Soilwork, ועם המון אמונה שזה אלבום מצוין, אני מאד מקווה שמוסיקלית עוד נשאר להם דלק במיכל – כי זה מתחיל לדרוך במקום. עם זאת, מי שאוהב את המקום הזה שהם דורכים בו, דהינו המקום המושלם בו Melodic Death Metal פוגש Progressive Metal שלא מתבייש בהיותו שכזה וקצת מותח לכיוונים ביזאריים אבל מוכרים עד מאד, כדאי שיזכר בלהקה השבדית הזו שכולם חשבו שהם In Flames סוג ב' עד שמבחינה מוסיקלית הם עקפו אותם בסיבוב.