Soilwork – Verkligheten

לפני שנתחיל בסקירה, בואו נציין כמה עובדות בסיסיות:
Soilwork היא להקה שוודית שהחלה את דרכה ב-1995 והעניקה לנו כמה אלבומי Melodic Death Metal נהדרים. אם עוד לא שמעתם, רוצו לאפליקציית הסטרימינג הקרובה לחכמופונכם.

את הלהקה מוביל הסולן Björn Strid והוא חבר הלהקה המקורי היחיד שנשאר.

ב-2004 הצטרף אליהם המתופף Dirk Verbeuren שידוע בזכות יכולת תיפוף מפלצתית ונהדרת (עד כדי כך ש-Devin Townsend השתמש בשירותיו בקטעי התיפוף הלא-אנושיים של האלבום הלא-אנושי והמעולה Deconstruction).

באלבום הנסקר אין את Dirk היות והוא עבר להיות המתופף של Megadeth החל מ-2016. את מקומו ממלא התלמיד שלו Bastian Thusgaard.

הלהקה בשנים האחרונות הלכה לכיוון הרבה יותר מלודי והרבה יותר קליט (אבל עדיין לא ברמת In Flames).

הפרש הזמן בין שחרור האלבום הזה לבין שחרור הקודם לו הוא הגדול שהיה ללהקה אי פעם (3 וחצי שנים).

משמעות המילה Verkligheten בשוודית היא "מציאות". מטרתם הייתה לייצר אלבום שמהווה פסקול לתחושת החרדה שבפרוורי שוודיה ולניסיון לברוח מהמציאות היומיומית.

הלהקה ניסתה באלבום הזה לפנות לסאונד ולמוטיבים המתקרבים יותר ל-Heavy Metal הקלאסי.

האלבום האחרון של הלהקה ששמעתי בשלמותו היה Stabbing the Drama מ-2005. מאז שמעתי שירים בתפזורת לכשיצאו אבל שום דבר לא תפס אותי מספיק כדי לבדוק לעומק.

לבסוף –
ברוב המקרים אין לי מושג מה ההבדל בין Melodic Death Metal קליט שמשלב הרבה שירה נקייה ובין Metalcore סטנדרטי.
עכשיו שיישרנו קו וביססנו את העובדות האלה, הבה נתייחס לאלבום.

בניגוד לשאר האלבומים של Soilwork שזכו למראה מאוד מטאלי של דברים אפלים, מתים, אלימים, מטרידים וכדומה, עטיפת האלבום הזה נתנה לי מיידית תחושה מיסטית, חללית ומרוחקת שמתאימה דווקא לאווירה שלהקות כמו Amorphis משרות. תחת הידיעה שהאלבום הזה מיועד להישמע אחרת, השוני בעיצוב העטיפה גרם לי לפנות לאלבום הזה בראש פתוח ותוך ניסיון לשכוח את מה שכבר ידעתי על הלהקה. הקטע האינסטרומנטלי Verkligheten שפותח את האלבום עזר מאוד לעשות את זה כשהביא איתו יצירה רגועה שמזכירה יותר סוג של קאנטרי חלקלק עם פסנתר וגיטרות סלייד באופן שממשיך את הקו המיסטי שנתקבל מהעטיפה.

מיד לאחר מכן אנחנו עוברים ל-Arrival ונזכרים שמדובר למרות הכל בלהקת מטאל. זה לא הכל – אנחנו גם נזכרים שמדובר בלהקת Soilwork. הלהקה נכנסת בבת אחת ובעוצמה: התופים בדאבלים, הגיטרות מדויקות, הבס בסאונד שמן שמלטף מלמטה והקלידים שנמצאים בחזית ומציירים לנו מלודיה אלקטרונית התואמת בדיוק את הישן והמוכר מהלהקה. Björn נכנס בגראולים הגבוהים והכועסים שלו וזועק על המצוקות שלנו ועל הרצון שלנו לקום ולעזוב. הפזמון מביא איתו שירה נקייה, גבוהה, מלודית ומפוצצת ברגש. ברגע שהגענו לרגיעה של ה-C part, אנחנו נזכרים בקריצה שהייתה ל-Opeth בחומרים הישנים שלהם לכאלה רגיעות המלוות בסולו קלאסי ביותר. עוד לפני שנגמר השיר מובן לנו שמדובר בשיר נהדר המהווה פתיחה נהדרת לאלבום.

השיר Bleeder Despoiler נפתח בסגנון Groove שמזכיר רגעים מהאלבום Epicloud של Devin Townsend Project כאשר חוקי המשחק נשמרים והתחושה היא אכן אפית ורועשת. הפשטות המוזיקלית כאן משאירה פתח לשירה כועסת העוסקת בתחושת המצוקה בה אנחנו בוחרים להיתקע היות והפחד שבהיפרדות גדול הרבה יותר. השיר בנוי מלחן Pantera מלודי ואמנם לא מרגיש המנוני ונחרץ כמו השיר הקודם לו, אבל התחושה הכאוטית לצד המלודיוּת הקליטה שבו מבהירה לנו שעוד לא ברחנו מהמטאל.

ברגע שנפתח Full Moon Shoals שאלתי את עצמי אם לא עברתי בטעות לאחד השירים של Iron Maiden כשהגיטרה בסאונד הזה יכולה להשתלב מבלי למצמץ בכלל באלבום A Matter of Life and Death. משם אנחנו עוברים ישירות לריף שנע בטווח שבין Progressive לבין Doom. הבתים ממשיכים בקו השקט יחסית למרות התיפוף הקצוב והמדויק של Bastian. הפזמון מביא איתו תחושה פופית לחלוטין וקו מלודי צפוי ומעט מוגזם. אחרי שני פזמונים אנחנו עוברים ל-C part שקורץ מקרוב ל-Thrash Metal בסאונד עבה ומלוכלך ומביא אלמנט מגניב מאוד לתוך השיר. מילות השיר, שהרגישו לי כמו תיאור של היכולת שלנו לעצום עיניים ולהתקדם בתוך כאב כדי להצליח להשיג משהו, מרגישות כאילו שנכתבו מתוך איזה חוויה אישית וכך הותירו בי תחושה של כוח ושל הזדהות.

The Nurturing Glance הוא שיר נוסף שנפתח שקט עד לרגע התפרצות Metalcore-י מוכר. משם במעבר די חד אנחנו מגיעים לגירסה הכבדה והגראולית של Glam Metal עם קריצה חזקה ל-Hard Rock ישן. השילוב הזה לא עבד עבורי והרגיש לי קצת כפוי. המלודיה של הפזמון גם הרגישה קצת מאולצת ופופית כמו של משקה ממותק יתר על המידה. זה לא שיש לי בעיה עם מתוק וזה לא שלא ידעתי לצפות לדברים קליטים פה, אבל התחושה שעברה לי הייתה כמו בהאזנה לשירים האלה שיגרמו לי אקטיבית להושיט אצבע לרדיו באוטו כדי להעביר שיר, להעביר תחנה או אפילו לכבות את המכשיר בעודי מתלונן שהכל נשמע אותו דבר בימינו, וזאת למרות ששילוב הסגנונות והאלמנטים בשיר הזה הוא דווקא לא משהו שנפוץ יותר מדי. עברו כמה האזנות לשיר עד שהתרגלתי לתחושה הזאת ולמרות זאת זה מסתכם בשיר guilty pleasure (רק שעבורי הוא היה בלי ה-pleasure).

When the Universe Spoke גם נפתח רגוע באופן קצת מאוס וצובר תאוצה אל תוך תופים מכסחים ומהירים שלא יורדים מיכולותיו של Dirk ואל תוך מלודיית גיטרות איטית יחסית. הניגוד שבין הכלים עובד בצורה מדהימה ונותן תחושה של אנרגטיות בעלת משמעות. משם עוברים לבית מהיר אשר מתבלט בפריטות הטרמולו של הגיטריסטים Sylvain Coudret ו-David Andersson המתואמים ביניהם להפליא. Björn חוזר לצעוק ומדבר איתנו על כמה שאנחנו קטנים ולא משמעותיים ביקום ובזמן. השיר הזה מצליח לעטוף מעין Blackened Death Metal בקולות מלודיים ממותקים ומביא איתו רוח מקורית הייחודית ללהקה. זה רחוק מהמלודת' שאנחנו רגילים לשמוע אבל עדיין מרגישים שזה יושב באיזור. בבת אחת הכלים מסיימים לנגן ונותנים לכמה צלילים אלקטרוניים לדעוך ברקע באופן שמוריד מעוצמת הסיום.

את השיר Stålfågel (ציפור פלדה) שמעתי לכשיצא בתור סינגל וכבר אז הזדעקתי. בשיתוף פעולה בינם לבין Alissa White-Gluz מלהקת Arch Enemy הם הצליחו ליצור העתק מדויק של הסגנון של להקת Tyr (בהנחה שהיינו מדמיינים שדווקא ויקינגים הם אלה שמדברים על הבריחה מהצרות בתקווה להיות חופשיים). השיר קצבי, קליט להחריד, בעל סולו גיטרה שעשוי בדיוק כמו שצריך ושירתם המצוינת של שני הזמרים משתלבת נהדר – הן לרך והן לקשוח. עם זאת, השיר הרגיש לי כמו עוף זר (או שמא ציפור זרה?) בתוך נוף האלבום הזה והיווה עבורי בריחה רחוקה מדי מהסגנון של הלהקה.

The Wolves Are Back in Town מחזיר אותנו מיידית למוטב בשיר שנע פעם נוספת על הקו הדק שבין ה-Melodic Death Metal לבין ה-Metalcore ומבלי לשכוח לשלב Heavy Metal פה ושם. השיר לא השאיר עליי רושם חזק מדי והסתכם עבורי כשיר טוב ולא הרבה יותר מזה. משם אנו עוברים לשיר Witan שנפתח בצורה ה-Metalcore-ית ביותר מכל שירי האלבום. למרות חלק מהגראולים הנמוכים והעמוקים ביותר ששמענו עד כה, השיר זועק בכוח את סגנונם של Killswitch Engage. הפזמון קליט בדיוק במינון הנכון לתופים המדויקים וצועק את כאבם של אלה הרואים חורבן קרב ובא אל מול עיניהם בלא יכולתם לשנות את העתיד.

בפתיחה מלודית ורגועה (כן, עוד אחת) המסתייעת בלחישה חלשה בשפה לא מובנת, השיר The Ageless Whisper מציג גם הוא את הצד שנוטה יותר ל-Metalcore של הלהקה. למרות זאת, התחושה שמדובר בשיר של Soilwork מלווה אותנו גם כאן בשיר הפונה לאנשים שהיוו חלק חשוב בחיינו ושאיבדנו עם השנים. הנושא הטעון והמרגש הזה לצד המעבר משירה כבדה לשירה נקייה לסירוגין, מצליח לגעת בנו ולהזכיר לנו את האנשים שגם אנחנו איבדנו. באמצע השיר אנחנו זוכים לסולו קלידים של Sven Karlsson הנותן טוויסט מעניין של רוק קלאסי לשיר. למרות שהשיר מעט שונה ממה שהם עשו עד כה, אפשר לשמוע את הסאונד המוכר שלהם בו ואני יכול לראות את עצמי חוזר אליו.

השיר Needles and Kin מבטא את שיא האלבום עבורי. מיד אחרי פתיחת קלידים סימפונית-אלקטרונית אנחנו עוברים לקטע מטאל מלודי וזוכים לגראולים כבדים של Tomi Joutsen מ-Amorphis ולפזמון נקי וקליט. זה שיר שמכיל כמויות מדויקות מהכל: טכניקה וכובד של Death Metal, גיטרות מתואמות, תפקיד בס עבה ומגרה של Taylor Nordberg, תופים מכסחים וחדים, שירה נקייה וגבוהה לצד גראולים נמוכים, מהירות, סולו סוחף, מלודיות נעימות, כמויות ענקיות של רגש ומילים חלליות ומלאות תקווה שמשאירות הרבה מקום לפרשנות אישית. השיר הזה הוא שיא יכולת ההמצאה העצמית המחודשת של הלהקה ולבדו מהווה הצדקה לקיום כל האלבום.

כנראה שהשיר You Aquiver הוא השיר שנושק לשורשים הקלאסיים בצורה הבולטת ביותר כשהוא מביא יצירה שמתקשה מאוד ברובה להיכנס לתחום המטאלי (למרות שימוש במאפיינים) ומרגישה יותר בנוח ברוק הישן, קצת כמו שזכור לנו מהלהקה Ghost. למרות זאת, אנחנו זוכים לקטע מעבר טכני מאוד שמזכיר את Halo Dies של Orphaned Land. הגיטריסט Dave Sheldon (Annihilator, Exes For Eyes) מגיע כאן כשחקן חיזוק בלתי מורגש בתוך נוף הגיטרות שהוצג בפנינו בשאר האלבום. המילים כאן מכילות הרבה התייחסויות נוצריות אדוקות ולא אופייניות. התוצאה פעם נוספת רחוקה מאוד משניתן לצפות מהלהקה ולא יושבת בקנה אחד עם התחושה הכללית. סוף השיר מרגיש סתמי – הרגשה שמתעצמת עוד יותר כשמבינים שמדובר גם בצלילי סיום לא סיומי לאלבום.

למרות הסיום החורה, מדובר באלבום מטאל טוב אשר מצליח לשמר הרבה מהדברים שהגדירו את הייחוד של Soilwork לצד סקרנות לחקור איזורים חדשים. הסגנון, שנע לרוב בין מעין Melodic Death Metal מודרני ופופי לבין Metalcore מוכר, מצליח לתת לנו תחושה של משהו חדש-ישן באוזן. נושא האלבום מוצג בצורה די ברורה והקשר בין השירים מורגש ןנותן נקודות למחשבה לצד ביטוי לרגשותינו. עבור רבים מאיתנו האלבום עשוי להוות בדיוק מה שצריך כדי טיפה להתנתק מהמציאות.